פרופ’ איתן בכר, פסיכולוג קליני ראשי ביה”ח הדסה ירושלים, מחבר הספר “הפחד לתפוס מקום”, אנורקסיה ובולימיה: טיפול לפי גישת הפסיכולוגיה של העצמי.

הפרקים מהספר מועלים באתר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה
באדיבות המחבר ובהסכמת הוצאת מאגנס
פרופ’ איתן בכר, פסיכולוג קליני ראשי ביה”ח הדסה ירושלים, מחבר הספר “הפחד לתפוס מקום”, אנורקסיה ובולימיה: טיפול לפי גישת הפסיכולוגיה של העצמי.

הפרקים מהספר מועלים באתר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה
באדיבות המחבר ובהסכמת הוצאת מאגנס

-
שלום לכולם
בעשורים האחרונים אנורקסיה ובולימיה הפכו לאחד מהסיוטים המפחידים ביותר של חברות השפע.
הדבר נכון במיוחד באוכלוסיית הסיכון: צעירות בגיל ההתבגרות ובראשית הבגרות. צעירות החולות במחלות אלו מביאות את עצמן למוות או לצמצום קיצוני של הקיום הן במובן הפיזי הן במובן ההתנהגותי. זאת דווקא בחברה הפותחת בפני צעירות אלו הזדמנויות לצמיחה, לביטוי עצמי ולתפישת מקום בעולם.
בערב בו צפינו במחזה המרתק של דנה עופר ודנו בספר “הפחד לתפוש מקום, אנורקסיה ובולימיה: טיפול לפי גישת הפסיכולוגיה של העצמי”, עלו שאלות חשובות הקשורות בטיפול, מניעה והתמודדות החברה עם מחלות קשות אלה.
אנו מזמינים את החברים להעלות רעיונות, מחשבות, ושאלות הקשורות בטיפול בהפרעות אכילה בכל היבט בו ישלו עניין: תיאוריה, טיפול, מחקר ועוד.
בברכה
פרופ’ איתן בכר
שלום רב
האמת שבעת ההרצאה של פרופ’ איתן בכר, לא הסכמתי כל כך עם הרעיון שחולות אלו מהוות זולת עצמי לאחרים וחסר להם זולת עצמי עבור עצמן.
זה גם סותר את התפיסה המקובלת שמדובר בהפרעה נרציסטית, ושדי קשה לראות את הבנות הללו כמתחשבות או עוזרות במיוחד לאחרים.
אך לאחרונה ראיתי לייעוץ אשה שסובלת מבולימיה לא מטופלת מגיל צעיר.
בין שאר הדברים , ככשאלתי על חלומות מיוחדים, סיפרה על סיוטים חוזרים בהם היא נרדפת, ומתעוררת רועדת ומזיעה. הסיוט הזה מאוד שכיח, כמובן, אבל אז הוסיפה לפתע – וזה לא שעשיתי משהו רע, רודפים אותי דווקא כשאני מנסה לעזור למישהו בחלום ….
זה התחבר לי מיד לתיאוריה המוצגת בספר, ושאלתי אותה אם גם בחייה היא חשה שהיא עוזרת לאחרים.
תשובתה היתה – כן, כל הזמן אני סובלת את הסבל של כולם סביבי, זה ממש מוגזם, ובכלל לא נשאר לי מקום לחשוב על עצמי …
לפתע התיאוריה התחברה לקליניקה ..
רז
limorreiss 9:21 am on 04/07/2009 Permalink | Log in to Reply
בוקר טוב ושבת שלום,
על אף ‘הפחד לתפוס מקום’, ובטרם קריאת המאמר או הספר, רציתי לאמר שלום
לימור רייז