מה קורה לנו ? אנה באנו ולאן מועדות פנינו ?
ד”ר שמעון קורניצר

הכותב, יו”ר הועדה המקצועית לפסיכולוגיה קלינית, קורא לצדדים הנאבקים כיום על עתיד המקצוע לנהל דו שיח במטרה לגשר על הפערים הקיימים ולהגיע לפתרונות משותפים.

*

“האם זה כיף למות?” – מושג המוות מעסיק ילדים בגיל הרך

מאת  שוש כרמל,מ.א.

בימי החופש הגדול בילו גורי  בן הארבע וחצי ורונן בן השבע בביתם של  בני הדודים שלהם, בני גילם , שאך לפני חצי שנה התייתמו מאמם. בשובם הביתה פנה גורי הקטן לאחיו ושאל: “זה כיף למות?” השתררה דקת דומיה ולאחריה, השיב לו אחיו: “אני חושב שאם הורגים אותך זה לא כיף, אם אתה הורג את עצמך זה לא כיף, אבל אם אתה מבוגר, זה כיף”. הסברו האותנטי של הילד בן השבע הרגיע את אחיו הקטן.

פרט לשמות הבדויים, ארוע זה, שסופר לי בדיעבד על ידי סבתם של הילדים, הוא אמת לאמיתה. לצד דוגמאות רבות שליקטתי במהלך השנתיים האחרונות, הוא מציב לדיון סוגיה מרכזית בגידול  הדור הבא- הקניית מושג המוות לילדים בגיל הרך.

כלל, נראה שהתרבות המערבית נמנעת מללמד את הילדים איך לתפוס את מהלך החיים כרצף שבמוקדם או במאוחר יגיע לקיצו. להתרשמותי, ממעקב אינטנסיבי של יותר משנתיים בנדון (מגובה בהרבה דוגמאות אמפיריות שמפאת קוצר היריעה לא אפרט כאן), בארץ קיימת לאקונה  באשר להקנית מושג המוות בקרב ילדים בגיל הרך.
זאת, חרף היותנו מוקפים בשכול ולמרות העובדה שעד גיל 6, פחד המוות מעסיק את הילדים והם צמאים למידע אודות ארעיות החיים.

Read more…

תורת ההחלטות היא מקצוע אקדמי חדש יחסית. בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים נכלל תחום זה בתורת המשחקים, מקצוע מתמטי טהור המניח רציונליות מלאה, וכמעט שאין לו יישומים בחיי היומיום מלאי הרגש.

בשנת 1968 יצא לאור ספרו של הווארד רֵייפָה Decision Analysis (ניתוח החלטות), שהיה למעשה הספר הראשון שעסק בתורת ההחלטות שלא כחלק ממקצוע אחר. גם ספרו של רֵייפה היה רציונלי לחלוטין. הוא עסק בעצי החלטות ובפונקציות תועלת וכמעט שלא הזכיר רגש או אינטואיציה כחלק מתהליך קבלת ההחלטות.

Read more…

כאזרחית מדינת ישראל, כאדם באשר הוא אדם וכאיש מקצוע העוסקת שנים רבות בטיפול, הזדעזעתי כמו כולם מהרצח הנורא של שלושה ילדים בידי אביהם.
כתגובה לרצח בלתי נתפס זה, עסקה התקשורת בסוגיה של יכולת שירותי הרווחה ובריאות הנפש לחזות את הרצח ולפעול למניעתו.
אנשים מהיישוב תוהים על טיבם של המקצועות הטיפוליים – פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, פסיכיאטריה. לפני כמה ימים קראתי מאמר דעה של חותני, אברהם תירוש, עיתונאי בכיר במעריב הכותב בין היתר -
“אז מה בעצם אומרים לנו, שאין שום ערך לאבחון” ? התייחסות זו בציבור עושה שירות רע מאוד למקצועות שלנו לדעתי.
ומנגד צפיתי בניסיון של אנשי המקצוע שהיו מעורבים בשלב זה או אחר של ההיסטוריה המשפחתית של בני הזוג לגונן על עצמם ולהעביר את האחריות מאחד לשני.
עמיתי היקרים, לא באשמה מדובר, אלא בצורך בבדיקה רצינית ובדיון מעמיק על מהותם של דברים.
כפי שכולנו יודעים, נפתלות ונסתרות ערוצי נפש האדם, האבחון וההערכה הנפשית יכולים להיות טובים לזמן הספציפי בו נערכה האבחנה אבל לא מעבר לזה, גם טיעון זה נשמע לא אחת בימים האחרונים. ובכל זאת. האם לא ניתן ללמוד ממקרים שהיו? האם לא ניתן לנתח תהליכים, גם אם בדיעבד ולבדוק האם ניתן היה לפעול אחרת?

Read more…

למה אני כותבת היום רשימה על הנושא הזה? מפני שלא מעט אנשים שואלים אותי את השאלה הזו ” תגידי, טיפול כזה יכול באמת לעזור לנו בנישואים שלנו?”
ואם להודות על האמת, גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו: האם טיפול זוגי באמת עוזר? ושאלתי את עצמי את השאלה הזו, מפני ששמעתי הרבה סיפורים, בחיי האישיים והמקצועיים, על זוגות שהתגרשו, אחרי שהם היו לפני כן בטיפול זוגי.
ואז חשבתי לעצמי: אה, טיפול זוגי זה מעין “תחנת-מעבר” שצריך לעשות עליה “וי” לפני שמתגרשים? זה לא נשמע טוב… אני לא רוצה לעשות כזה טיפול זוגי.
מאז, עשיתי הרבה עבודה ולימוד מקצועיים. קראתי הרבה, למדתי הרבה, ואימצתי שיטות שונות שאני מאמינה בהן.
וכך אני רוצה לכתוב כאן כמה דברים חשובים, שיכולים לעזור לטיפול זוגי באמת לעזור לקשר, ולא רק להיות תחנת-מעבר בדרך לגירושים :

1.הכרחי ששני בני-הזוג ירצו להמשיך בזוגיות, גם אם היא קשה כעת.
2.רצוי שהמטפל/ת בטיפול הזוגי יהיה מישהו בעל הכשרה מקצועית.
3.רצוי שהמטפל/ת בטיפול הזוגי יהיה בעל ניסיון ובעל ידע מקצועי מגוון.
4.חשוב מאוד ששני בני-הזוג ירגישו בנוח עם המטפל/ת בטיפול הזוגי, כבר בפגישות הראשונות.
5.חשוב מאוד שלשני בני-הזוג תהיה נכונות לראות את הבעיות האישיות של עצמם ונכונות להשתנות.
6.הכרחי שבני-הזוג יתנו זמן והזדמנות לתהליך הטיפול הזוגי להשפיע, גם אם הוא מעט ארוך יותר מכפי שציפו.

Read more…

אחת ממאה

פרופ’ עדנה פואה Edna Foa, פסיכולוגית קלינית ישראלית ומרצה באוניברסיטת פנסילבניה, הינה אחת ממאה האנשים המשפיעים ביותר מטעם המגזין טיים האמריקאי לשנת 2010.

פואה חוקרת כבר כ-20 שנה שיטה להתמודדות עם הפרעות פוסט טראומתיות ולא מכבר קיבלה את פרס הקונגרס האמריקני ופרס הפסיכולוגיה האמריקאית עבור מודל שבנתה, המיושם כבר בעבודה קלינית ושהוכח כיעיל ביותר להתמודדות עם טראומה. במרכז השיטה שקרויה Prolonged Exposure יש חשיפה חוזרת ומבוקרת של הנפגע לאירוע הטראומתי

להמשך קריאה …

מאת:  ד”ר רז אבן

 מבוא: המאמר מתאר את התסמונת של “הזנחת צד”. תסמונת נוירולוגית שמלמדת אותנו על הנוירודינמיקה של מנגנוני ההכחשה.

תסמונת זאת מופיעה בחולים שנפגעים במוחם, לרוב מצד ימין באיזור הרקתי התחתון. חולים אלו מתעלמים מחצי העולם השמאלי שלהם, מזניחים את גופם השמאלי, מכחישים את מחלתם ואת עובדת השיתוק מצד שמאל, ואף מפתחים תגובות רגשיות מוזרות עד כדי דלוזיות של ממש כלפי חצי גופם השמאלי.

המאמר מראה כיצד תסמונת נוירולוגית יכולה ללמד אותנו על מנגנונים פסיכואנליטים כגון הדחקה והכחשה, תגובות רגשיות לא מודעות, ובנית דימוי הגוף והגדרת גבולות הגוף והיחסים בין אני ל”לא אני

UNILATERAL NEGLECT

תופעה זאת המכונה “הזנחת חצי – צד” – הינה אחת התופעות המרתקות בתחום הפגיעות המוחיות, המלמדות אותנו על יכולתה של התפיסה

שלנו להיות חצוייה, וגם משהו על הפעילות של תהליכים לא מודעים.

להמשך קריאה

סקירה והרחבה של מאמר מאת פרופ’ מרק סולמס. סולמס הוא נוירופסיכולוג ופסיכואנליטיקן, יליד דרום אפריקה – אשר מקדם היום את הזרם של הנוירופסיכואנליזה, המחבר בין גישות ביולוגיות של חקר המוח מצד אחד – לבין פסיכולוגית המעמקים, מצד שני.
התיאוריות שלו לגבי חלימה – מהוות גשר המאפשר לחבר את חקר השינה ו הREM עם הפסיכואנליזה, אחרי כמה עשורים של פיצול והתרחקות.

המאמר מתאר את התיאוריה של פרופ’ מרק סולמס לגבי חלימה וחלומות. מתבסס על מאמר שפירסם בשנת 2000 בחוברת SLEEP AND DREAMING וכן על ספרו NEUROPSYCHOLOGY OF DREAMS משנת 1997.

להמשך קריאה- לחץ כאן

פסיכותרפיסטים מקצועיים יכולים להגיב במסגרת קבוצת הדיון הסגורה לפסיכותרפיה .
הרישום בכתובת:

http://groups.google.com/group/israpsych?hl=iw

*******************************************************
שלום לכולם,
אני פותח שולחן עבודה חדש כדי להמשיך את הדיון בנושא הכפול של התנסויות ראשוניות-תלונות עכשוויות והקשר של אלה לשאלות הנוגעות לטיפול בהקשר הוורבלי – תנועתי-גופני.

בהתחשב בעובדה שהאינטרנט מאפשר דיון אינטראקטיבי, אשתדל להביא את הדברים בקיצור (אני מקווה שלא על חשבון בהירות). כל תגובה, דעה, שאלה וכדומה עוזרת לי לכוונן טוב יותר את הדברים. לטעמי אחת המטרות החשובות של כל תיאוריה נפשית היא להציע מפת התמצאות שאפשר לעבוד איתה. מפות טובות אמורות לעמוד בשתי דרישות לפחות: 1. צריך שתהיה להן דרגות שונות של רזולוציה – ממפה כללית של שטחים גדולים עד למפות מפורטות של אזורים מצומצמים יותר. 2. מפות אינן אמורות להיות אישיות ואידוסינקרטיות – הן אמורות להיות משורטטות באופן כזה שגם אחרים יוכלו להתמצא לנווט באמצעותן.

יואב יגאל

להמשך קריאה

אורות רכים בחדר. שתי דמויות ישובות זו לקראת זו. האחת רוכנת מעט ממתינה לדעת, והאחרת עטויה רדיד רחב שעוטף כמעט את שתיהן.
מלותיהן מרחפות בשתיקות וביניהן. מדי פעם גולש הצעיף הכהה, והיא, בתנועה מוכרת אוספת אותו.
מבעד לחלון מתעמעם הים. לעתים זו שרוכנת מציתה סיגריה, עם השנים היא כבר לא מעשנת.
בזמן קבוע קמות שתיהן, והיד האוחזת בצעיף מתרוממת ללוות את השכם הנפרדת.

ביום אחר בשעה אחרת איש אחר יושב מולה, פעם זקוף ופעם כפוף, ממתין לדעת. והיא שוב מלווה בצעיף פרוש את הגב הנפרד.

תמיד באותו יום באותה שעה היא יושבת עם עוד יושבים. והם חושבים ומדברים וחושבים ומדברים ומדברים. את תאורי המקרים הם חותמים במעטפות סודיות ואת הדיבורים המתחלפים ביניהם במלים חכמות, מפרסמים במאמרים רציניים. את המחשבות הם מכניסים למסגרות חשובות ונשמרים שלא לצאת מהקווים. רק בין הקווים… רק בין הקווים…

ושוב היא יושבת עם זו שמולה רוכנת. היא מהורהרת… לפעמים מעשנת, מהדקתהיטב היטב את הצעיף.

* הפסיכולוגית

*

עיניה מלוות את פסיעותיה, היא צועדת שפופה קמעא, כבר שנים היא באה. ממתינה לדעת.
שנים רבות גם מולה יושבות דמויות רכונות, ממתינות לדעת…
גם היא יושבת עם עוד יושבים והם חושבים.
עוד כנס עוד יום עיון. ממתינה לדעת…
מרימה עיניים מושפלות להתבונן אל האופק.
לראות מֵעֵבֶר
לקווים.

* זו שמולה - וּמֵעֵבֶר