בחירתו/מינויו של ד”ר יואל אליצור ליו”ר מועצת הפסיכולוגים היא הזדמנות נאותה לעשות סדר ולגייס את הכוחות המקצועיים, כולם, למען השינוי החיוני בשדה הסבוך והטעון של מקצועות בריאות הנפש בישראל. במקום להשחית אנרגיות בארגון “מחנות” כדאי אולי שכולנו, העוסקים במקצועות הטיפוליים נקדם את הסיכוי לדאוג סוף סוף להסדרה חוקית של השדה הפרוץ, ואין מדובר רק במאבק סקטוריאלי של פסיכולוגים קליניים נגד כל העולם אלא בתפישה מהותית של העיסוק בפסיכותרפיה בכלל.

אני רוצה להגיד כאן כמה דברים שבוודאי ירגיזו חלק מהקוראים. אלה דברים שאמרתי כבר בכמה פורומים ובכמה הזדמנויות ואני כבר רגילה לביקורת. אני מאמינה שברגע מסוים האנרגיה המצטברת תהפוך מרוגז סתם לקיטור ותזיז את הקטר התקוע הזה.

פסיכותרפיה היא הדרך האופרטיבית ליישומה של הדיסציפלינה המדעית “פסיכולוגיה”, הכוללת את הפילוסופיה, התיאוריה, שדה המחקר והאתיקה. למעלה ממאה שנות הגות, ניסיון קליני ומחקר שעברו מאז פועלו המהפכני של פרויד, תרמו לעולם אוצר בלום של ידע עשיר ומקורי המתבסס עדיין, רובו ככולו, על אותם עקרונות תיאוריים.

פרויד ניהל מערכות יחסים והתכתבויות ענפות עם עמיתים (שבחלקם הפכו לשנואים), שבהן הפגין מידי פעם מורת רוח גלויה ולפעמים אפילו בוטה, לנוכח רעיונות שלא שיקפו במדויק את תורתו והעזו להסתייג, לבקר,לערער, או להציע כיוון חדש. הוא ניתק קשרים והתעלם ממי שעל פי תפישתו, מרד בו, והיריבויות האישיות בינו לבין מי שהיו תלמידיו והפכו תיאורטיקנים בזכות עצמם הודות להכשרתם הפסיכואנליטית, משתקפות בספרות המקצועית, מלוות תמיד באמוציות סוערות כיאה למזגם של חלוצים ופורצי דרך ונמשכות בלהט גם כיום.

העובדה היא שממשיכי דרכו הרבים, העזו לפתח כיווני חשיבה ועשייה מקוריים שמוכיחים עצמם הן כתוספות והן כאלטרנטיבות חשובות ואפקטיביות לתורתו. זרמים שונים בפסיכותרפיה קנו לעצמם אחיזה לא מתוך שלילת המסורת אלא כתהליך אבולוציוני בלתי נמנע, המושפע מרוחות הזמן, ומתאים עצמו לצרכים ולנסיבות המשתנות, להתפתחויות מדעיות, חברתיות ופוליטיות. הרי אין חולק כי העולם התרבותי-מדעי של וינה בשלהי המאה התשע עשרה איננה דומה עוד לזה של היום, אפילו לא בוינה עצמה.

המאבק בין הפסיכולוגים הקליניים לבין סקציות אחרות בהפ”י הוא רק קצה הקרחון של ויכוח רחב ועמוק. בכל העולם וגם בארץ עוסקים בטיפול נפשי לא רק פסיכולוגים (קליניים, ואחרים) אלא גם פסיכיאטרים, עוסי”ם, מטפלים משפחתיים, מטפלים באומנויות , מטפלים בתנועה, קרימינולוגים, ולאחרונה… גם מאמנים אישיים, הילרים למיניהם, מתקשרים ועוד. מבחינה פורמאלית הרי ידוע כי כל מה שאינו מוגדר כ”אסור על פי חוק” הינו מותר… . מדי פעם נחשפים מטופלים שנפגעו בתכניות חושפות-סקנדלים או סביב תביעות רשלנות ונזיקין ומטפלים פוגשים לא אחת מטופלים חבולים ונואשים וחסרי אמון בכוחו של הטיפול. בהעדר חוק ,יכול כל אחד יכול לפרסם עצמו כמטפל מוסמך מטעם עצמו – והרשויות חסרות אונים ומנועות לעצור זאת אפילו לנוכח תלונות של מטופלים.

חמור לא פחות הוא המצב במגזר הציבורי. הנה כמה דוגמאות למציאות האבסורדית שנוצרה בעקבות החלטות שרירותיות שחילקו את השדה הטיפולי ללטיפונדות:

* בתחנות לבריאות הנפש ובמחלקות הפסיכיאטריות מטפלים בחולים זה לצד זה פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאליים כשההבדל היחידי בהגדרת עיסוקם הוא שהפסיכולוגים הם היחידים המורשים לערוך “טסטים”.

* בתחנות לטיפול משפחתי המטפלים הם עובדים סוציאליים מומחים בטיפול משפחתי. כך גם ביחידות האבחון שליד בתי המשפט למשפחה ובשרות למען הילד ( בו עוסי”ם מטפלים הן בהורים המאמצים והן בהורים המוסרים את הילד, לאורך כל שלבי האימוץ). יחד עם זאת החוק דורש שחוות הדעת התומכת באימוץ תהיה חתומה ע”י פסיכיאטר או פסיכולוג (שהיכרותם עם הנפשות הפועלות מצטמצמת לרב לכמה שעות של האבחון בלבד).

* עובדים סוציאליים משמשים קציני מבחן . הם עורכים אבחונים וכותבים תסקירים לבתי המשפט, שעל פיהם נחרצים גורלות-חיים של פרטים ומשפחות, והם גם המטפלים בפונים אלה בהמשך דרכם.

* בשרות בתי הסוהר עובדים זה בצד זה עובדים סוציאליים, פסיכולוגים וקרימינולוגים קליניים. האחרונים הצליחו, בהסתמך על חוק חופש העיסוק, לבסס את הרשאתם לעסוק בפסיכותרפיה “בתחום מומחיותם” כלומר לטפל בעבריינים, אך הם חולשים כיום גם על שדה הגמילה מסמים ואלכוהול, (למרות שמאפיין התלותי בהתמכרות היא פתלוגיה ולא עבירה).

* מטפלים באומנות, בהבעה, במוסיקה וכו’ מועסקים במשרד החינוך אך לא מוכרים ע”י משרד הבריאות (שהעניק להם בזמנו רישיון זמני אך נבהל וחזר בו). הם עובדים בבתי הספר ובמוסדות ופנימיות עם אוכלוסיית של ילדים פגועים, כתוספת לטיפול תרופתי או פסיכו תרפויטי אך לעיתים קרובות גם כתחליף לו.

כבר למעלה מ-25 שנה מעלה אבק הצעת חוק הפסיכותרפיה במשרדי היועהמ”ש של משרד הבריאות.
קשה להבין את אזלת היד והרשלנות הפושעת שמאפיינים את התנהלות האחראים על הנושא בארץ לאורך כל השנים. יש כאן לדעתי שילוב קטלני של אינטרסים: אנשי המקצוע בוחרים לשמר את הסטטוס קוו הגרוע כברירת מחדל ואנשי הממשל , כנראה מתוך חוסר הבנה למלוא משמעות הנזק, מצפים אולי לראות מי ימות קודם…. מה שמרגיז במיוחד היא העובדה שאין צורך להמציא את הגלגל ויכולים היינו להסתמך על הנעשה בעולם הגדול, כפי שנהוג אצלנו גם בנושאים אחרים.

באירופה מתנהל בשנים האחרונות תהליך מואץ של האחדת הקריטריונים להסמכת מטפלים במקצועות בריאות הנפש , שהוא אחד התוצרים של מדיניות השוק האירופאי המשותף. זאת, מתוך מטרה לאפשר ניידות, שלא תפגע ביכולת העבודה וההשתכרות של אנשי מקצוע, ותבטיח סטנדרטים טיפוליים דומים ללקוחות, בדיוק כמו בענפי רפואה אחרים.

ב-1990 נחתמה בשטרסבורג “אמנת הפסיכותרפיה” והוקם “הארגון האירופאי לפסיכותרפיה” EAP)) שחברות בו כיום כבר 41 מדינות השוק המשותף. ארגון זה מהווה גג ל – 26 ארגוני גג לאומיים לפסיכותרפיה, ל- 128 מוסדות המכשירים בפסיכותרפיה ברחבי אירופה, וליותר מ- 120.000 פסיכותרפיסטים. הוא מעניק הסמכה מקצועית לחברים פרטניים בתנאי שהם עומדים בתנאי הסף שעליהם הוסכם באמנה, ומכיר במוסדות הכשרה לפסיכותרפיה שתכנית הלימודים שלהם מותאמת לדרישות הסף הנ”ל.

הן המטפלים עצמם והן המוסדות המכשירים חייבים לחדש את הסמכתם מידי חמש שנים על פי תבחינים הקבועים באמנה, (לימודי המשך והשתלמויות של המטפלים ושמירה על רמת תוכניות הכשרה)

מתוקף הסמכה זו זוכים המטפלים להכרה ע”י חברות הביטוח הרפואי במדינתם, והמוסדות המכשירים זוכים לקהל תלמידים שיעדיפו אותם על פני מוסדות שאינם מכונסים תחת מטריה גלובלית זו.

מכיוון שההתפתחויות התיאורטיות בפסיכותרפיה הצמיחו כאמור, שיטות טיפול מגוונות, ומתוך השיטה הקלאסית של “טיפול בדיבור” נולדו “טיפול בציור”, “טיפול בתנועה”, “טיפול בפסיכודרמה”, “טיפול במוזיקה” – וגם “טיפול משפחתי”, “טיפול קבוצתי”, “טיפול בגשטאלט”, EMDR, “טיפול התנהגותי/קוגניטיבי” “טיפול קצר מועד” ועוד – נולד הצורך להגדיר מהן האסכולות הטיפוליות המוכרות כ”פסיכותרפיה”, מהם תנאי הסף, כלומר הרקע המקצועי הבסיסי ההכרחי כדי להיות מוסמך כמטפל בכל אחת מהן , ומהי ההכשרה הספציפית הנוספת הנדרשת מהמטפלים בכל אסכולה .

מטבע הדברים הייתה הפסיכואנליזה האסכולה הראשונה שהוכרה ע”י ה-EAP. כיום ניתן למצוא ברשימה את האסכולות המובילות כגון: טיפול דינאמי, יונגיאני, לקאניאני, גשטאלט, טיפול משפחתי, טיפול בהיפנוזה, גישות שונות בטיפול קבוצתי ועוד. חשוב לציין שהמטפלים המוסמכים בכל אחת מהאסכולות באים מכל המקצועות הטיפוליים והסיעוד המסורתיים: פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, וגם מטפלים באמנות, אחיות פסיכיאטריות, מטפלים בעיסוק– ובתנאי שהכשרתם עונה על דרישות הסף של EAP (כלומר השלימו לימודי פסיכותרפיה “מעובים”, ושהם נאמנים לקוד אתי של הארגון המקצועי אליו הם משתייכים.

כל מה שעל המחוקק הישראלי לעשות הוא להתבסס על המודל המובנה הקיים, ולהגדיר בחוק את גבולות העיסוק בפסיכותרפיה, מבלי להיכנס כלל למאבקים הקטנוניים שבין הסקציות ובין הזרמים.
“חוק הפסיכולוגים”, ו”חוק העובדים הסוציאליים” קיימים זה מכבר, הצעת החוק קרימינולוגיים כבר מונחת על שולחן הכנסת . הפסיכיאטרים שהם רופאים מאוגדים ב”פקודת הרופאים” – כל מה שנחוץ הוא האומץ להגדיר את העיסוק בפסיכותרפיה בקריטריונים המקובלים בעולם, ולהכיל אותם על מי שעומדים בהם ומוכנים להצהיר על הזדהותם עם הקוד האתי המתאים.

אשר לאסכולות השונות –– יש כיום הסכמה די גורפת , מבוססת- מחקר, האומרת כי הגורם המכריע בטיפול הוא איכות הקשר בין המטפל למטופל וכי האסכולה הטיפולית היא משנית. יש הישגים מוכחים לרב הגישות, ואין עדיפות מוכחת לאף אחת מהן. אומנותו ואחריותו של המטפל באה לידי ביטוי ביכולתו להתאים את הטיפול, מה שמחייב אותו להיות מצויד בידע תיאורטי מעמיק ומגוון, להיות מיומן ביישום הפרקטיקה הנובעת מאסכולה טיפולית זו או אחרת, להיות רגיש, יצירתי וחפשי ליישם את הגישה הטיפולית האופטימאלית להערכתו – תוך שהוא מסוגל גם לנמק את בחירתו, או במילים אחרות להיות ACCOUNTABLE – מילה שאין לה למיטב ידיעתי, תרגום עברי מדויק (כמה לא מפתיע).

אולי הפעם נעיז, אנחנו, ציבור המטפלים, לעזור למשרד הבריאות למלא את חובתו. בהצלחה לד”ר אליצור. ולנו.
נורית