מסע קולנועי אל עומקי הרוע

פורסם במוסף השבת של ‘מקור ראשון’, 23.4.2010

על הסרטים ‘סרט לבן’ ו’פרשס’

רות נצר

שני סרטים בעלי צביון חברתי-חינוכי, שמתארים התעללות בילדים, מככבים כעת באקרנים: ‘סרט לבן ו’פרשס’. באופן מפתיע הם מהוים תמונת מראה זה לזה ומשלימים זה את זה. שניהם היו מועמדים בו בזמן למועמדות האוסקר כסרט הזר הטוב ביותר, אף כי שניהם לא זכו. מנקודת מבט אופטימית אפשר לראות כאן הבקעה חשובה של סרטים בעלי מסר חברתי חינוכי חשוב ביותר אל מרכז התקשורת העולמית, מתוך מגמה של הלא-מודע הקולקטיבי להשפיע על מהלכי העתיד לקראת שינויים חברתיים-חינוכיים שחייבים להעשות למען צימצום הרע בעולם והגברת הטוב.
מנקודת מבט פסימית וריאלית יותר, סרטים אלה אמיתיים מדי וקשים מדי מכדי שיכירו בחשיבותם מעבר ל’רייטינג’ התקשורתי שלהם, ולכן לא זכו באוסקר. יתירה מזו, פעמון ההרתעה הסוציולוגי צריך להזהיר שהמחשת נושא אָלים, למרות המחאה כנגדו, עלולה לאפשר לאלימות הקשה כלפי ילדים להיות גורם מרתק לצופי קולנוע, מבלי שינועו בהם אמות הסִּפּים.
שני הסרטים מתארים אלימות דכאנית אכזרית של התעללות בילדים ונשים, התעללות פיזית, רגשית ומינית.
ב’סרט לבן’, בכפר בגרמניה, בתחילת המאה העשרים, התפיסה החינוכית היא שהילד רע מנעוריו ורק בכוח ניתן לשנות אותו. את הרוע של עצמם המבוגרים משליכים על הילדים, ומייחסים לילדים את הרוע שיש בהם, ולכן הם מפנים כלפיהם את הרוע שלהם עצמם ומצדיקים אותו כבעל ערך חנוכי. הכומר, הרופא, והאבות, הם שמתעללים בילדיהם, בנותיהם ונשותיהם.
קיים ניגוד בין תפקידם של הכומר והרופא כנציגי האל, המוסר, האהבה והמרפא לבין אכזריותם הבוטה והמוסרנית. הם מזוהים עם עמדת הסמכות כשררה, ככוח בלעדי אגוצנטרי, ומשתמשים בו כדי לשלול מזולתם את זכותם כבני אנוש לחוש, להרגיש, לרצות, לבחור, ולחיות. בני ביתם קיימים עבורם כאוביקט לניצול כוחני בלבד.
ב’פרשס’, בארה”ב של ימינו, קיים ניגוד בין תפקידם של זוג הורים לאהוב, לכבד, לשמור ולהגן על ילדיהם, לבין הניצול המיני השיטתי של בתם וההתעללות בה במשך כל חייה.

בשני הסרטים יש מערכת היררכית ציתנית כוחנית. ב’סרט לבן’ ההיררכיה היא מאדון האחוזה אל אנשי הכפר שעובדים כולם באחוזתו, ואל אבות המשפחה, ומהם אל האשה והילדים שתחתיהם. כשנער מעז לפגוע בתבואה של אדון הכפר משום שגרם ברשלנות עקיפה למות אמו, התוצאה היא שאדון הכפר מפטר את אביו, והמשפחה נותרת ללא מקור מחיה. האב מרשה לעצמו להצית את מאגר התבואה של האדון רק כשהוא מתאבד לאחר מכן.
ב’פרשס’ האב בראש ההירכיה ואחריו האם ואחריה הבת.

בשני הסרטים מתברר לנו מחדש שבמקום שאין אהבה צומחת הכוחנות. בשני הסרטים ההתעללות של ההורים היא בעלת צביון פסיכופטי, כשעושי הרע הם ללא תודעת רוע של המעשים (הפסיכופטיה, כידוע, מאופינת בהעדר מצפון ורגש), ואז הטוב והרע אף מאבדים את משמעותם. הסרט הלבן שעונד הכומר על זרועות ילדיו נועד לציין את התנהגותם הטובה שמבטאת צייתנות מוחלטת לערכיו, רצונותיו וצרכיו. אבל מה הוא הטוב? האם הויתור של הילד הקטן על הצפור שלו למען אביו, כויתור על המקום הרגשי היחיד שיש לו, היא אכן הטוב? האם איומי חולי ומוות וקשירת נער למיטה בלילות כדי למנוע אוננות היא הדרך להכין למיניות תקינה? האם השפלת בתו נוכח כל הכיתה עד שהיא מתעלפת, היא החינוך הנכון? ועל הלקאות וניצול מיני טרם דברנו.
דומה שבשני הסרטים הילדים מאבדים את היכולת לשפוט מה הטוב ומה הרע עבורם בהתנהגות הוריהם. בשני הסרטים הילדים אינם מסוגלים למחות ולהתנגד ואף אינם מכירים בזכותם לעשות כן. ב’פרשס’ הילדה-נערה לא מסוגלת למחות נגד ההתעללות התמתמשכת של האב והאם. האם נטולת חוש טבעי להצלת הילדה ואף מוסיפה התעללות קשה כלפי הילדה.
ב’סרט לבן’ יש שני מקרים של אמהות שמנסות למחות, אך ללא הצלחה. אמהות אחרות מאבדות את השיפוט הנכון לגבי ילדיהן ולגבי עצמן, ואת האינסטינקט האמהי בכלל זה. אנו רואים את האשה-אם בשליטה הפטריארכלית הטוטלית נשלטת מנוצלת ומבוזה ואין לה קיום לעצמה. כך תרבות פטריארכלית שאונסת ומשפילה את היסוד הנשי-רגשי בנפש, הן בנפש הנשים והן בנפש הגברים, הורסת את הבסיס האנושי של קיומה.

לעומת זאת, בשני הסרטים הקורבן מזדהה עם התוקפן, וכיוון שאינו מסוגל להשיב חזרה לסמכות הפוגעת בו, הוא מתעל את זעמו כתוקפן מתעלל כלפי אחר חריג וחלש ממנו. נרמז שב’סרט לבן’ הילדים (שהמבוגרים מתעללים בהם) הם שמתעללים בילדים אחרים בכפר, באין רואה. אם כי ייתכן שהטלת האשמה על הילדים היא המשך המגמה של המבוגרים להשליך על הילדים את הרוע. פעם אחת מתעולל מישהו בילד, בן בעל האחוזה ששולט על הכפר ללא חת. בפעם אחרת רואים כיצד נערים זורקים אותו למים כמעט עד טביעה. מי התעלל בבן המפגר של סוכנת הבית של הרופא ומי הרג אותו בסופו של דבר, אפשר רק לנחש. ילדה אחת בכפר חולמת שיקרה דבר נורא לילד המפגר. השוטרים חושדים בה שלא חלמה זאת, אלא ידעה מה הילדים מתכוננים לעשות. אנחנו נוכל לשער שהילדה חלמה את החלום הקולקטיבי של אנשי הכפר, או של ילדי הכפר, שיש בהם משאלות רוע שהם מסוגלים להפנות רק כלפי החוליה החלשה מהם, שתיהפך לשעיר לעזאזל של הכפר. האם הילדה המבוהלת ספרה את החלום למורה לנגינה, האיש הטוב היחיד בכפר, כדי לנסות להציל את עצמה או את הילד מהרוע הרוחש בכפר?
דרך אחרת לתעל זעם היא לנקום בעושה הרע באין רואה; מישהו שולח אש במתבן של בעל האחוזה (נוכל רק לשער מי עשה זאת) ומי קשר חבל במסלול שהרופא דוהר על סוסו כדי שיפול וישבור את עצמותיו אין יודעים.
ב’פרשס’ האם שבעלה שוכב עם בתה במקום איתה, נוקמת בבתה, במקום להתנגד לאב. אולם ב’פרשס’ האם יודעת היטב שעליה להסוות את התנהגותה. היא משחקת אם טובה בכל פעם שהעובדת הסוציאלית מגיעה לבית. בוחן המציאות שלה אינו קיים לגבי ההתעללות שלה ושל בעלה כלפי הבת. אולם בוחן זה קיים בנוגע לטובות ההנאה שהיא יכולה לקבל מהממסד, דהיינו, לקבל את הקיצבה שבתה מקבלת על בתה (כלומר נכדתה של האם) שנולדה בהיותה קטינה.

‘סרט לבן’ הוא על אנשים רעים בגרמניה, שהם לבנים, ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה; ו’פרשס’ בארה”ב, על אנשים רעים, שהם שחורים, בארה”ב של ימינו. הניגוד שחור-לבן מסמל גם את הקיצוניות שבה מתוארים הטובים לעומת הרעים בשני הסרטים עצמם. ב’סרט לבן’ הניגוד הקיצוני לרוע הפושה בכל, מתגלם בדמותו החיובית של המורה למוסיקה, הצעיר התמים, עגלגל הפנים והשפתיים, שוחר טוב, אוהב ומעודן, שרק במבט של פרספקטיבת השנים, כשהוא מספר את הספור כולו לעת זקנתו, הוא מבין את מה שהתרחש בכפר הקטן בו התגורר אז.
ב’פרשס’ הניגוד הקיצוני לרוע הם המורה הטובה, העובדת הסוציאלית והאח הסיעודי שמושים את הנערה מהקיום הבלתי אפשרי שלה, ומאפשרים לה ללמוד קרוא וכתוב, להתנגד, להשמיע קול, ולעזוב את הההורים המתעלליים.
הניגוד בין רעים וטובים מוחלטים הוא הוואריציאה המיתולוגית של בני אור לעומת בני חושך, כשהעולם מתקיים בזכות בני אור שפועלים כנגד החושך. הקצנה של הניגודים משרתת את ההבט החינוכי של הסרטים. ויש חשיבות לקיומן של יצירות שמשרתות את ההבט החינוכי על ידי עצם העלאת הבעיה המוסרית העומדת בבסיסן (כפי שכותב א.ב. יהושע, בספרו ‘על אשמה קטנה אחת’). אולם חסרות בסרטים אלה דמויות שיש בהן גווני ביניים של טוב ורע יחד, כפי שרוב בני האדם הינם.

ובכל זאת יש הבדל בין הסרטים. הסרט הגרמני משחזר זכרונות מלפני כתשעים שנה כפי שהיו, והסוף הרע הוא הרוע, העינויים והאכזריות של הגרמנים במלחמת העולם השניה, שהמספר קושר בינם להתרחשויות בכפרו. הסרט האמריקאי מתאר מציאות עכשוית נוראה אבל גם את התיקון המתרחש בה, כשקיימים מוסדות חנוכיים וסוציאליים שמגייסים כל מאמץ להציל נערות במצוקה, כשהם פוקחים עינים סוף סוף. הסוף הטוב הוא שיקום האומץ של הנערה לצאת לעצמאות וחיים משלה כנגד כל הסיכויים.
האם אנו נדהמים מהרוע? אני מבקשת לצטט כאן דברים שכתב מבקר התרבות והפילוסוף ג’ור’ג סטיינר, בספרו ‘ארטה’ (1997): “דומה שאפשרויות הרשע ודרכי ביטויו בכל מקום אינן מוגבלות, מעשי האכזריות, הנפשית והגופנית גם יחד, שנעשו כלפי קרובים ישירים, התעללות – סדירה ולא סדירה ם בנשים ובילדים, עינוי בעלי חיים והשפלתם מפעפעים בקיום כמו צחנה עקשנית. מחוללי תגובה פסיכולוגיים, דחפי חיקוי, שחוקרים רבים עוסקים בהם אבל עדיין אין מבינים אותם די הצורך, עלולים לעורר באדם נורמלי לכאורה התפרצויות של אכזריות סדידסטית, ואלה עלולים להעשות הרגל. הרג ועינוי וביזוי הזולת עלולים להיות עד מהרה להתנהגות נרכשת”.
באשר למקורות ההיסטוריים-חברתיים של ההתעללויות בילדים בגרמניה: מן הראוי לקרוא את המאמרים הקשים מנשוא של לויד דה-מוס, מנהל המכון הפסיכו-היסטורי בניו-יורק, שמתאר את היחס לילדים – השנאה, ההתעללויות האכזריות, האלימות עד רצח, הנטישה, ההרעבה, הניצול והתעללויות המיניות, שרווחו באלף השני לספירה באירופה הנוצרית, בעיקר בגרמניה, שם האכזריות כלפי ילדים היתה לאין ערוך מזו שבמערב ארופה. דה-מוס רואה ברקע זה את ההסבר לאכזריות של הגרמנים בשואה. הוא אומר שחברות בהן מנהגי חנוך הילדים קפדנים ואכזריים, מביאים למבוגרים בעלי הערכה עצמית נמוכה ושכיחות גבוהה של מקרי רצח, התאבדות ומלחמה. כשרואים ב’סרט לבן’ את הילדים שאולפו ללכת בידיים ישרות צמודות לגוף, אפשר להבין את הצייתנות הגרמנית שהשתלבה באכזריות.

כשקראתי מאמרים מחרידים אלה, שמגלים את ערוות האנושות המרוטשת-מרטשת, עלה בדעתי שלא במקרה הנצרות סוגדת לאיקון הסאדו-מזוכיסטי של ישו הצלוב, המעונה, השותת דם, שזר קוצים על ראשו. האיקונין הקורבני שלו הינו אידיאליזציה של הסבל והצדקה סמויה של הרוע שגרם לסבל זה. הבנתי מניין האכזריות הקניבלית של אגדות האחים גרים (בטרם צונזרו, ובצדק. באגדות האחים גרים המקוריות יש חיתוך ובישול ואכילת ילדים. גם שליחת עמי ותמי למות ביער היא אכזריות. ראו בספרה של יעל רנן ‘התפוח המורעל’. 2007.), ואת מקור הפתולוגיה האפשרי של ‘איש הזאבים’ של פרויד, ושל פרברסיות של התעללות והתעללות עצמית בכלל זה.

רות נצר
פסיכולוגית קלינית.
מכללת סמינר הקבוצים.