תקציר הרעיונות של אריך נוימן בספרו: ” פסיכולוגית המעמקים ומוסר חדש”
מאת: נתי פרי
אריך נוימן כותב את ספרו “פסיכולוגיית-המעמקים ומוסר חדש” לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא מנסה להבין את בעיית הרוע בעולם בעקבות המלחמה והשואה ומציין שלמרות שהמדע והטכניקה מציגים את יכולתה של התודעה לנצח את הטבע הפיזי, הרי כוחה של התודעה להשתלט על הטבע הנפשי הוא דל . נוימן טוען שהאכזריות הרבה שהתגלתה במלחמה ובשואה הינה ביטוי להתפרצות קולקטיבית של הרע שבאדם ורואה בכך כישלון של המוסר האנושי המכונה על ידו “מוסר ישן”, שעומד חסר אונים ומתקשה לשלוט ברוע. הוא רואה בניטשה וביונג כמבשרי המוסר החדש ומנסה להגדיר את אפיוניו של מוסר זה לעומת המוסר הישן.

נוימן, מגדיר את המוסר הישן כמוסר בו הטוב מופיע כערך מוחלט ושהרע הוא תמיד רע. קיימת בו שאיפה להגשים אידיאל של טוב. זהו המוסר היהודי נוצרי ולפניו האיראני. נציגיו הינם החכם, הקדוש, טוב הלב, הגיבור והמנהיג. העיצוב המוסרי של האישיות נעשה באמצעות נטייה מודעת וחד-צדדית להיות טוב ודחית כל התכונות הסותרות אידיאל זה. הדרישה המוסרית הינה לענות אמן אחרי כל ערכי הקולקטיב שאליהם משתייך הפרט.
מאחר שערכים אלו מוחלטים וקולקטיביים הם נטולים זיקה לאינדיבידואל ואחד התפקידים הקשים של היחיד הינו להתאים עצמו ולסגל לעצמו את הערכים של מוסר זה. האופן שהוא עושה זאת הינו על ידי הדחקה או הכחשה של החלקים השליליים באישיותו. כך נוצר “הצל” שהוא החלק הדחוי של האישיות, בעוד האגו מנסה להזדהות עם הערכים הקולקטיביים של החברה ויוצר את “הפרסונה”. האדם שמזדהה עם “הפרסונה” זוכה על פי המוסר הישן בהערכה על מוסריותו.

לדברי נוימן המוסר הישן גורם לפיצול בנפש. כדי להתמודד עם הקושי הנפשי שפיצול זה גרם בחברה הפרימיטיבית, היא אפשרה ניקוז של תחושות הרוע ע”י השלכתן על אובייקטים מסוימים שהפכו בטקס הדתי, לשעיר לעזאזל. (כפי שמופיע בספר ויקרא פרק טז’). השלכת הרוע מציין נוימן נעשתה אז בצורה קולקטיבית, בחוסר מודעות ובאי נטילת אחריות אישית עליו. גם בחברה המודרנית, הפועלת על פי העקרונות של המוסר הישן, קיימת עדיין הנטייה להשלכה של הרוע באופן קולקטיבי, נוימן מונה שלושה סוגי אובייקטים המועדים לשמש כשעיר לעזאזל: המיעוטים והזרים, הנחותים והפושעים והגאונים ויחידי הסגולה – בהיותם שונים מן האדם הממוצע הם הופכים להיות מתאימים להשלכת הרוע. עם זאת יחידי הסגולה והגאונים הם גם אלו שמפתחים את הערכים המוסריים. הם אלו שאינם דבקים רק בערכים הקיימים אלא קרובים יותר אל העצמי שלהם ואל בת הקול הפנימית, וכך הם מוסיפים ערכים חדשים המצטרפים לערכי החברה ומתקבלים ע”י הקולקטיב.
נוימן טוען שבשל גידולו הכמותי המדהים של המין האנושי שחל במאות האחרונות, נוצר פער גדול בין הדרישות המוסריות האליטיסטיות של החברה לבין היכולת של קבוצות גדולות של אנשים לקבל מוסר זה, וכך הן הופכות להיות נחותות וא-סוציאליות. הדבר עלול לגרום לתגובת פיצוי חזקה שבה עולה הצד המודחק והצילי בתופעות המוניות כמו מלחמות. המוסר הישן הינו אם כן לדעת נוימן מוסר חלקי המתרכז בעמדת התודעה ואינו מביא בחשבון ואינו מעריך את המגמות שקיימות בלא מודע. דבר זה יוצר מתח עז בנפש היחיד שלדבריו רק גישה מוסרית חדשה שניצניה קיימים כבר יכולה לתת לו מענה .

נוימן מגדיר את העקרונות של מוסר זה. ראשית הוא אמור להביא לאינטגרציה את החלקים המנותקים בנפש כלומר את החלקים הציליים. הוא משווה את נפש האדם כמו לחבר עמים וכותב: “בסיטואציה המוסרית החדשה נעשית תודעת האני מנהיגה אחראית של חבר עמים נפשי אשר קבוצת המדינות המשתייכות אליו הטרום אנושיות הפרימיטיביות והמודרניות חלה בהם דיפרנציאציה. בחבר עמים זה מתקיימים זה בצד זה יסודות אתאיסטיים ודתיים, יצריים ורוחניים, הרסנים ובונים, כל אחד ודרגת עוצמתו שלו. הכרחי להתחשב בכל אחד מקבוצות כוח אלו משום שדחיקתן והכחשתן מביאות כמו בחיי צוותא של עמים לתגובות נגד המזעזעות את חיי הכלל. המטרה של מוסר זה אינה שהיחיד יהיה טוב אלא שיהיה אוטונומי מבחינה נפשית. כלומר בריא ופורה ובלתי מדבק מבחינה נפשית. האישיות המוסרית היא אוטונומית כשהכוחות השליליים הקיימים בכל סטרוקטורה זוכים בטיפול ובשימוש ביודעין בתוך תהליך הגשמת האישיות”. נוימן מתייחס לכך שהיחיד אמור להיות בלתי מדבק ומתכוון לכך שכאשר הרע פועל שלא מדעת הוא “משלח את קרניו במחתרת” ואז לדבריו הוא פועל כמגיפה מסוכנת. לעומת זאת, רוע שהאני עושה מדעת ומקבלו עליו כמשהו שהוא אחראי לו , אינו מדבק את הסביבה.
ברוח הדברים האלו כותב גם יונג בספרו “זיכרונות חלומות מחשבות” בפרק על מחשבות מאוחרות: “הכרעה מוסרית לעולם מושתתת על הוודאות המדומה של חוקים מוסריים המתיימרים להגדיר בדיוק מהו טוב ומהו רע. אך משאנו יודעים עד כמה רופף הבסיס, הופכות הכרעות מוסריות למעשה אומנות סובייקטיבי ויצירתי. אנו יכולים להשתכנע בתקפותן רק על תנאי – הווה אומר, חייב להיות דחף ספונטני ונחרץ שמקורו בלא מודע. המוסר לכשעצמו אינו מושפע ע”י דחף זה אשר אך מגביר את הקושי שלנו במצבים אלו. דבר אינו יכול לחסוך מאתנו את הסבל הכרוך בהכרעות מוסריות. למרות זאת, צורם ככל שהדבר יישמע, עלינו לשמר את החופש להימנע במצבים מסוימים מן הטוב הידוע ולעשות את מה שנחשב לרוע, אם ההכרעה המוסרית מחייבת זאת. לשון אחר אל לנו להיכנע לאחד הקטבים”. ויונג ממשיך וכותב: “לפיכך היחיד המייחל לזכות בתשובה אודות הרוע כפי שהוא מתגלה בימינו נדרש בראש ובראשונה לידיעת עצמו. כלומר לידיעה מרבית אודות שלמותו שלו. עליו לדעת בלא פשרות כמה טוב הוא יכול להעניק ואלו פשעים הוא עלול לעשות, ועליו להישמר מלראות את הראשון כמציאות והשני כאשליה. שניהם יסודות בטבעו ושניהם נועדו להתגלות בו, עליו לשאוף לכך ככל יכולתו בלא הונאה עצמית או אשליה עצמית”.