מאמרים ופרקים מספרים- האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה מאמרים וספרים

אלו פוסטים מארכיון הנושא פסיכופתולוגיה

The pleasures and pains, the gratifications and frustrations of
parenthood are existential components in the adult life of humans. In spite of
the ubiquity of its problems, the psychology of parenthood has not been
studied systematically. Science progresses slowly. Generations of scientists
labor arduously to build the foundation for an insight that a genius
formulated long years before. I refer here to a statement of Darwin: “The
feeling of pleasure from society is probably an extension of the parental or
filial affections, since the social instinct seems to be developed by the young

remaining for a long time with their parents” (p. 6). It is obvious that Darwin, the naturalist, arrived at this insight from innumerable, seemingly unrelated observations.
Today the verity of this generalization appears evident to students of behavior, whether the objects of observation are human, subhuman mammalians, or the lower levels of the evolutionary scale.

מבוא
העיסוק במושג תקווה ובמשמעותו להתמודדות עם מצבי משבר ומצוקה החל למעשה בסוף מלחמת העולם השנייה בעקבות דיווחים של ניצולים ששרדו האת אימת הזוועות של המלחמה (יעקובי, 1989; לוי, 2006). דיווחים אלה הובילו חוקרים וקלינאים לשאול כיצד במצבי אימה ובתנאים תת אנושיים, אנשים מצאו משמעות ולמעשה גילו רגשות חיוביים להתמודדות (פרנקל, 1985; Antonovsky, 1979;). בעקבות כך העניין המחקרי במושג גבר ובשנות החמישים והשישים התפרסמו מחקרים על רגשות חיוביים ומקומם בתהליך הצבת מטרות בחיים (Snyder, Irving, & Anderson 1991; Snyder, 2000). בהמשך, העיסוק במושג התפתח גם לתהליכים המתרחשים בחדר הטיפול בפסיכותרפיה פרטנית וקבוצתית (Babits, 2001, Bergin & Walsh 2005; Hoper, 2001; Frank, 1968; Mitshel, 1993). בתווך בלטה העמדה הדיכוטומית מצד אנשי מקצוע כלפי המושג, שהתבטאה בראיית המושג כחיובית ומקדמת תהליכי ריפוי והתמודדות, לצד ראייתה כשלילית על רקע הטענה שהיא מובילה למצבים רגרסיביים ובלתי אדפטיביים (Babits, 2001; Bergin & Walsh 2005; Boris, 1976; Meninnger, 1959; Mitchell, 1993).
מעיסוקי המתמשך בנושא התקווה הן ברמה המחקרית ובעיקר ברמה הקלינית, למדתי שהמושג תקווה התפתח מתהליכים פוליטיים וחברתיים הנוגעים באופן ישיר למושג טראומה
(הרמן, 1992 Antonovsky, 1979;) וכתוצאה ישירה מכך, הוא קשור למושג חוסן (hardiness)
(Kobasa, 1979). שני מרכיבים אלו, תקווה וחוסן, מתחדדים ומתגבשים באמצעות הטיפול הפסיכותרפויתי (לוי, 2006; לוי, 2008 Hobfoll et al, 2007;).
במאמר זה אתאר את התפתחות המושג תקווה עד לגיבושו למושג “תופעת התקווה”, תוך קשירת תהליך התפתחותו למושג טראומה. בהמשך אדגים את תפקידה הייחודי והמשמעותי של התקווה ותופעת התקווה, בהתמודדות עם תוצאות האירוע הטראומתי ואת הקשר ביניהם למושג חוסן.

הפעם מפגש עם גב’ נעמי קלנר בהרצאה בנושא: “בגנות הנוקשות בפסיכותרפיה”
נעמי קלנר, היא פסיכולוגית קלינית ומדריכה, מורה ומדריכה בבתי”ס לפסיכותרפיה באוניב’ תל-אביב ובר-אילן מחברת הספר: דבשת הגמל על טכניקת הטיפול הפסיכודינמי / הוצאת מודן. 2009 לקריאה: שאלותיו של המטופל

עבודה משותפת עם הורים לילדים בגיל הרך תוך כדי קבלת אבחנה התפתחותית עבור ילדם. המעבר להורות הוא אחת התחנות הנתפסות כציון דרך משמעותי בחייהם של אנשים רבים. ספרות ענפה נכתבה על התמורות החיצוניות והפנימיות הנגזרות ממעבר זה בנפשו ובהתנהלותו של אדם ההופך להורה. פחות נכתב, ועוד פחות מדובר, במעבר להורות “אחרת”, כאשר הולך ומתברר להורה כי הפעוט שלו אינו מגיב ואינו מתקשר כמו רוב הפעוטות, וכי מעתה עוברת ההתפתחות של שניהם, הורה וילד, למסלול אחר, לא מוכר ולא ידוע. בעוד שלמעבר להורות “רגילה” יש נקודת התחלה ברורה יחסית, לפחות ברמת המציאות החיצונית, הרי שלמעבר להורות לילד עם מגבלה תקשורתית ארוכת טווח אין נקודת התחלה שכזו. במקומה מתרחש תהליך ברור הרבה פחות. ביחידה הקלינית-התפתחותית במרכז בייקר אנו פוגשים הורים בעיצומה של התחלה לא ברורה זו, עוד לפני שהתמונה מתבהרת, כאשר הורים צריכים לנוע בין אי הודאות והצפה לבין ההכרח ההורי שאינו מרפה לפעול ולקדם את הילד. בהרצאה זו ארצה לשתף בסוגיות מרכזיות העולות מתוך העבודה המשותפת עם הורים בשלב התחלתי זה ונוגעות להתמודדות ההורית הייחודית שלהם וכן לצרכים הייחודיים שלהם מאיתנו כצוות טיפולי מלווה.

מהאולטרה-סאונד לגיוס
השפעת הידיעה שבנים במדינת ישראל מתגייסים לצה”ל על העמדה הרגשית, הגלויה והסמויה של ההורים כלפיהם והיחסים הזוגיים
חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה מאת חנה מן-שלוי, הוגש לסנאט האוניברסיטה העברית בשנת תשס”ה, 2005

קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. הוגש לסינט אוניברסיטת חיפה.

עבודה זו נעשתה בהדרכתו של פרופסור שמואל ארליך

אני שמחה לקדם את פניכם הבוקר הזה בבואכם להשתתף ביום העיון בנושא “מגמות עכשוויות בטיפול בהפרעות אישיות קשות – בתווך שבין גישות קוגניטיביות-התנהגותיות לבין גישות דינמיות-פסיכואנליטיות”. זאת תחת קורת הגג של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה.
אני מברכת ומודה למרצים הנכבדים אשר נענו לפנייתנו ונאותו, לחלוק איתנו את הידע התאורטי והקליני שלהם: לגב’ ענת פרי פיאמנטה, למר עופר פלד, לדר’ יפעת כהן ולדר’ אילן דיאמנט.
אני רואה ביום עיון זה ממש “יום לימודים ארוך”, בו תפרש לפנינו מניפה עם 4 מודלים תיאורטיים, ויישומים טיפוליים בהפרעות אישיות קשות. יום המעניק הזדמנות לטעום ולהתרשם מהמגוון הקיים, מה שיאפשר אולי להתמקד בעתיד בלימוד מעמיק יותר של אחת מן הגישות. יש כאן ביטוי מיטבי לתפקידו של האיגוד לפסיכותרפיה להיות בית לגישות טיפוליות מגוונות.
אף שהמילה “קשות” בכותרת יום העיון היא שם תואר לקטגוריה דיאגנוסטית “הפרעות אישיות”, ולא מתייחסת לחווייה האנושית, בדברי המבוא שלי אני מעוניינת להעלות את השאלה “למי קשה?”
אנסה לטעון כי מעבר לטכניקות השונות, מאחדת את כל הגישות היא ההבנה כי טיפול בהפרעות אישיות מעורר אצל המטפל תגובות לא פשוטות, הקאונטרטרנספרנס הוא טעון ומורכב. או כפי שאומר גבארד (2000),
“patient with borderline personality tend to overwhelm the clinicians that treat them” והוא מעיר כי אנחנו זקוקים ביותר למודלים התיאורטיים, כשאנו נאבקים עם רגשות קאונטרטרנספרנסיאליים אינטנסיביים.
ההערה הזאת של גבארד יכולה לפחות להסביר לנו למה הגענו ליום העיון.
אז מה קורה לנו שם במפגש הטיפולי עם אדם בעל הפרעת אישיות?

הרצאה ביום עיון של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה:

” כשהחוץ נכנס פנימה – המתחים הביטחוניים, הפערים הכלכליים והמורכבויות התרבותיות-חברתיות- כיצד הם משפיעים על המפגש הטיפולי” , כפר המכביה, 30.4.2010

בראשית דברי אני מבקש לברך את הועד החדש של  האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה ולהודות לחברי הוועד ובמיוחד לדניאלה כהן על  הזמנתי להרצות בפניכם ביום העיון בנושא שמעסיק אותי מאוד.

אפתח בסיפור אישי:
לאחר מלחמת יום כיפור הייתי סטודנט צעיר לפסיכולוגיה בראשית הדרך, בתהליך הלימודים במגמה הקלינית. גויסתי לשרות קבע בענף פסיכולוגיה במחלקת מדעי ההתנהגות בצה”ל.  שירתתי ברמת הגולן שבאותם ימים ספגה הפגזות יום-יומיות במלחמת התשה שנמשכה חדשים אחדים. במסגרת תפקידי נפגשתי עם הרבה מאוד חיילים ומפקדים ושוחחתי איתם על נושאים שונים. חלקם היו קשורים לתפקידי כמרכז נתונים הקשורים למוראל יחידתי וחלקם מאוד אישיים, על הגבול הטיפולי. יותר משאני תפסתי את עצמי ככזה, תפסו אותי החיילים והמפקדים כפסיכולוג שבא לדבר אתם על המצוקה הנפשית כתוצאה מהמצב. אני זוכר אירוע אחד שהטביע את חותמו עלי מאוד: ישבתי בצריח של טנק ולידי המפקד. בחוץ הפגזת תופת, והמפקד אמר לי: טוב שיש לי פסיכולוג כאן. אך אחד לא יודע עד כמה אני מפחד בהפגזה הזו. איזה מזל שאני יכול לדבר איתך על זה. ואני הקשבתי וחשבתי לעצמי: גם אני מפחד מאוד, אולי עוד יותר ממנו כי הוא מט”ק ומה אני? סתם פסיכולוג צעיר. הבאתי את הספור הזה להדרכה, והמדריך שלי אז- פסיכולוג מאוד בכיר ופסיכואנליטיקאי בהכשרתו אמר שאני מזדהה מאוד עם המפקד ובהזדהות זו פוגע ביכולתי לעזור לו. אמרתי לו אבל מה לעשות? אני מת מפחד יורים שם!! בין היתר עלי!!. הוא אמר- תראה זה לא משנה. אני לא מדבר על מה שקורה באמת, אלא על מה שקורה לך כשאתה מקשיב לו, מכיל אותו. הרגשתי מבולבל מאוד.

המאמר בוחן את השאלה האם למטופלים רגרסיבים ולנפגעי טראומה מינית יש צרכים ייחודיים בטיפול, ומציע גישה טיפולית התואמת לסיטואציה הטיפולית המיוחדת.
מושם דגש על חוויית המטפל, ומוצע כי כאשר המטפל נמצא בָאופן שעונה על צרכי המטופל, הוא נמצא ממילא בָאופן שנכון גם לו עצמו ולהיפך. לכן, בניית setting טיפולי, אשר לא ישאיר את המטופל לבד, ואשר ישמור עליו מפני חוויה של התפרקות, יהווה בו-זמנית הגנה על המטפל מפני חוסר-וודאות, דאגה וחרדה לשלומו של המטופל.
ההתארגנות השונה של הsetting – הטיפולי, בשלב המאופיין בְרגרסיה ובְדיסאורגניזציה, הומשגה במאמר כ “אלסטיות של הרחם הטיפולי”. התארגנות תובענית זו מתאפשרת רק אם המטפל מודע להשלכותיה.
הרחבת הרחם הטיפולי מאפשרת יצירת אינטראקציות מעבריות, אשר יעזרו למטופל הרגרסיבי לשרוד את חוסר-האונים וההצפה עקב חרדת הנטישה.
הגמשתו תאפשר קיומו של תהליך רגרסיבי, מבלי שתתרחש קריסה תפקודית, בקרב אוכלוסיות ייחודיות כמו נפגעי תקיפה מינית, אשר כתוצאה מהחודרנות שבחוויה הטראומטית, נמצאים במצבי דיסאורגניזציה קשים ומגיבים בתגובות דיסוציאטיביות.
מבוסס על הרצאה שנתנה בכנס השנתי של אל”י, “האני של עצמי- החוויה הסובייקטיבית של המטפל בילדים ובטראומה”, 25.3.2009

תמצית
במהלך הכתיבה שלו שינה פרויד מספר פעמים את מה שהוא החשיב כגרעין המשותף של הנירוזות. בסופו של דבר הוא זיהה אותו כפנטזיה ראשונית, שנוצרה בהקשר למילים ואמירות שיש להן גוון מיני ושהושמעו סביב עריסת התינוק, אך לא הובנו על-ידו בזמנו ועוצבו כפנטזיה. יהיה מה שיהיה המעמד התיאורטי של הרעיון, ברמה הקלינית אין לו יישום של ממש. במאמר זה אני מציע זיהוי שונה לחלוטין לגרעין פתולוגי משותף לכל התסמונות הנפשיות ומניח שהוא חשוב להבנת מה שאנחנו עושים בטיפול בכל הרמות שלו.

הקדמה
מאמר זה הוא עיבוד של קטע מתוך עבודה מקיפה, המציגה גם מיפוי מחודש של המבנה הנפשי- עם ההשלכות הקליניות המתבקשות מכך. העבודה השלמה אמורה להתפרסם כספר במהלך 2010 ויתכן שחלקים ממנה יתפרסמו גם בכתב העת ‘שיחות’. בחרתי לדון כאן, בחלק מההשלכות הקליניות, המתבקשות מהמיפוי החדש. חלק זה משותף לכל הפתולוגיות הנפשיות, מאוטיזם, דרך נוירוזות, הפרעות- אישיות ועד לפסיכוזות.