מאמרים ופרקים מספרים- האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה מאמרים וספרים

אלו פוסטים מארכיון הנושא פסיכותרפיה

Professor of Philosophy at Loyola University in Chicago and taught at the Seabury Theological Seminary in Evanston, IL.
Dr. Chessick has received numerous awards such as “teacher of the year,” and the Sigmund Freud Award from the American Society of Psychoanalytic Physicians (where he served as President), and is known as a national and international lecturer on topics of psychoanalysis, psychodynamic psychotherapy, and philosophy. He has published 17 books and over 300 papers in various professional journals and over 200 book reviews in these journals. He is on the editorial board of several of them.

This book grew out of a long-standing interest in the self, its conceptual
elucidations and its experiential reality. Originally that interest was philosophical and theoretical, being a topic I pursued many years ago in the philosophy department of
McGill University; more recently, it has had a more directly “practical” import for me in my clinical practice as a psychoanalyst and psychotherapist. I have learned much about the vicissitudes of the self, its psychopathology, and the amelioration of that
psychopathology from my patients. I am grateful to them. I have also had the opportunity to teach a course on “Theories of the Self’ to students young and old at the New School for Social Research.

My classes, with their mutually enriching mix of traditional undergraduates, adult students, and older students from the New School’s Institute for Retired Professionals, have provided a forum for multigenerational, intellectually stimulating, intense and deeply felt discussions of the self that lluminated the questions raised in this book. My students have taught me a great deal and I am in their debt.
Jerome David Levin

Publisher: International Psychotherapy Institute

מבוא
העיסוק במושג תקווה ובמשמעותו להתמודדות עם מצבי משבר ומצוקה החל למעשה בסוף מלחמת העולם השנייה בעקבות דיווחים של ניצולים ששרדו האת אימת הזוועות של המלחמה (יעקובי, 1989; לוי, 2006). דיווחים אלה הובילו חוקרים וקלינאים לשאול כיצד במצבי אימה ובתנאים תת אנושיים, אנשים מצאו משמעות ולמעשה גילו רגשות חיוביים להתמודדות (פרנקל, 1985; Antonovsky, 1979;). בעקבות כך העניין המחקרי במושג גבר ובשנות החמישים והשישים התפרסמו מחקרים על רגשות חיוביים ומקומם בתהליך הצבת מטרות בחיים (Snyder, Irving, & Anderson 1991; Snyder, 2000). בהמשך, העיסוק במושג התפתח גם לתהליכים המתרחשים בחדר הטיפול בפסיכותרפיה פרטנית וקבוצתית (Babits, 2001, Bergin & Walsh 2005; Hoper, 2001; Frank, 1968; Mitshel, 1993). בתווך בלטה העמדה הדיכוטומית מצד אנשי מקצוע כלפי המושג, שהתבטאה בראיית המושג כחיובית ומקדמת תהליכי ריפוי והתמודדות, לצד ראייתה כשלילית על רקע הטענה שהיא מובילה למצבים רגרסיביים ובלתי אדפטיביים (Babits, 2001; Bergin & Walsh 2005; Boris, 1976; Meninnger, 1959; Mitchell, 1993).
מעיסוקי המתמשך בנושא התקווה הן ברמה המחקרית ובעיקר ברמה הקלינית, למדתי שהמושג תקווה התפתח מתהליכים פוליטיים וחברתיים הנוגעים באופן ישיר למושג טראומה
(הרמן, 1992 Antonovsky, 1979;) וכתוצאה ישירה מכך, הוא קשור למושג חוסן (hardiness)
(Kobasa, 1979). שני מרכיבים אלו, תקווה וחוסן, מתחדדים ומתגבשים באמצעות הטיפול הפסיכותרפויתי (לוי, 2006; לוי, 2008 Hobfoll et al, 2007;).
במאמר זה אתאר את התפתחות המושג תקווה עד לגיבושו למושג “תופעת התקווה”, תוך קשירת תהליך התפתחותו למושג טראומה. בהמשך אדגים את תפקידה הייחודי והמשמעותי של התקווה ותופעת התקווה, בהתמודדות עם תוצאות האירוע הטראומתי ואת הקשר ביניהם למושג חוסן.

הפעם מפגש עם גב’ נעמי קלנר בהרצאה בנושא: “בגנות הנוקשות בפסיכותרפיה”
נעמי קלנר, היא פסיכולוגית קלינית ומדריכה, מורה ומדריכה בבתי”ס לפסיכותרפיה באוניב’ תל-אביב ובר-אילן מחברת הספר: דבשת הגמל על טכניקת הטיפול הפסיכודינמי / הוצאת מודן. 2009 לקריאה: שאלותיו של המטופל

ד”ר רמי אהרונסון, פסיכואנליטיקאי, פסיכיאטר למבוגרים לילדים ולמתבגרים. ניהל את המרפאות של המרכז לבריאות הנפש “טלביה” בירושלים ושימש סגן מנהל שלו. מורה בבית הספר לרפואה “הדסה” ובקורס לפסיכותרפיה שליד המכון הישראלי לפסיכואנליזה.חבר באיגוד הישראלי לפסיכותרפיה. הפרק מועלה באתר באדיבותו.

Synopsis
First and foremost this book is written to serve as a guide for prospective and beginning patients of psychotherapeutic intervention of the particular kind known as psychoanalytic
or psychodynamic psychotherapy.Psychoanalytic psychotherapy (hereafter also referred to simply as psychotherapy) is the kind of therapy that most closely follows Freud’s own dynamic model of mind, both in theory and in practice . This is so despite its important differences from Freud, which we will also be detailing (the title of the book echoes a famous work by Freud).

פסכואנליזה ובודהיזם: על היכולת האנושית לדעת. הוצאת רסלינג 2005

מהאולטרה-סאונד לגיוס
השפעת הידיעה שבנים במדינת ישראל מתגייסים לצה”ל על העמדה הרגשית, הגלויה והסמויה של ההורים כלפיהם והיחסים הזוגיים
חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה מאת חנה מן-שלוי, הוגש לסנאט האוניברסיטה העברית בשנת תשס”ה, 2005

קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. הוגש לסינט אוניברסיטת חיפה.

עבודה זו נעשתה בהדרכתו של פרופסור שמואל ארליך

מותר ואסור בעידן הדיגיטלי
הקשר הטיפולי בעקבות גוגל, פייסבוק , אימייל ואסאמאסים.
אמירה אור / מכללת סמינר הקיבוצים
הנורמות המקובלות לגבי קשר בין מטפלים ומטופלים מחוץ לשעה הטיפולית נקבעו בראשית המאה העשרים. שינויים טכנולוגיים דרמטיים התרחשו מאז והביאו לשינוי מהותי בהרגלי התקשורת הרווחים . מאמר זה דן בהשפעת השינויים הטכנולוגיים על הקשר הטיפולי לאור שכיחות השימוש בדואר אלקטרוני, מסרונים, רשתות חברתיות וגוגל. המאמר בודק את השפעת התקשורת האלקטרונית והמידע החופשי באינטרנט על חוויית הפרטיות והאנונימיות של מטפלים ועל הקשר עם מטופליהם. כמו כן מועלית הטענה שבמקרים רבים, כמו למשל בטיפול במתבגרים המתמודדים עם חרדה חברתית או בזמן משבר, ההיענות לצורך בתקשורת כתובה באמצעות מסרונים ודואר אלקטרוני מקדמת את הקשר הטיפולי ומאפשרת חיזוק הברית טיפולית.

“לעבוד בתוך חלום”
רונית שי (M.A., הנחית קבוצות בשילוב אומנויות, אונ’ לסלי – בוסטון)*

מעט לפני התחלת הקבוצה אני מספרת לעקיבא, שותפי להנחיית קבוצת ילדים ממשפחות בתהליכי פירוק, שאני מרגישה שאני עובדת בתוך חלום. אני מדברת על זה שחלום הוא לא לינארי כמו שאנחנו מתארים אותו כשאנחנו מתעוררים אלא שקורים בו דברים במקביל, שלפעמים הוא מבהיר ולפעמים מאד מעורפל ושמה שנותן לו משמעות, זה הפירוש ולא הדברים כפשוטם. אני אומרת לו שכשאני זוכרת את התפקיד שלי בתוך החלום של הקבוצה אני יכולה לשאת הרבה יותר את מה שקורה, ובעיקר, אני לא מצפה להצגת תיאטרון מסודרת עם “התחלה, אמצע וסוף” (מפגש 19 מתוך 23 מפגשים).

אני שמחה לקדם את פניכם הבוקר הזה בבואכם להשתתף ביום העיון בנושא “מגמות עכשוויות בטיפול בהפרעות אישיות קשות – בתווך שבין גישות קוגניטיביות-התנהגותיות לבין גישות דינמיות-פסיכואנליטיות”. זאת תחת קורת הגג של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה.
אני מברכת ומודה למרצים הנכבדים אשר נענו לפנייתנו ונאותו, לחלוק איתנו את הידע התאורטי והקליני שלהם: לגב’ ענת פרי פיאמנטה, למר עופר פלד, לדר’ יפעת כהן ולדר’ אילן דיאמנט.
אני רואה ביום עיון זה ממש “יום לימודים ארוך”, בו תפרש לפנינו מניפה עם 4 מודלים תיאורטיים, ויישומים טיפוליים בהפרעות אישיות קשות. יום המעניק הזדמנות לטעום ולהתרשם מהמגוון הקיים, מה שיאפשר אולי להתמקד בעתיד בלימוד מעמיק יותר של אחת מן הגישות. יש כאן ביטוי מיטבי לתפקידו של האיגוד לפסיכותרפיה להיות בית לגישות טיפוליות מגוונות.
אף שהמילה “קשות” בכותרת יום העיון היא שם תואר לקטגוריה דיאגנוסטית “הפרעות אישיות”, ולא מתייחסת לחווייה האנושית, בדברי המבוא שלי אני מעוניינת להעלות את השאלה “למי קשה?”
אנסה לטעון כי מעבר לטכניקות השונות, מאחדת את כל הגישות היא ההבנה כי טיפול בהפרעות אישיות מעורר אצל המטפל תגובות לא פשוטות, הקאונטרטרנספרנס הוא טעון ומורכב. או כפי שאומר גבארד (2000),
“patient with borderline personality tend to overwhelm the clinicians that treat them” והוא מעיר כי אנחנו זקוקים ביותר למודלים התיאורטיים, כשאנו נאבקים עם רגשות קאונטרטרנספרנסיאליים אינטנסיביים.
ההערה הזאת של גבארד יכולה לפחות להסביר לנו למה הגענו ליום העיון.
אז מה קורה לנו שם במפגש הטיפולי עם אדם בעל הפרעת אישיות?

ההרצאה סוקרת בתמציתיות את התפתחותן של הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה מתחילת דרכן ועד היום ומציעה כיוונים אפשריים להמשך דרכן.

ההרצאה ניתנה בפאנל בנושא “פורום פתוח על הפסיכותרפיה” בכנס השנתי של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה
שנערך בבמלון “השרון” הרצליה 16.2.05

בהרצאה מועלת הטענה שהפסיכותרפיה והפסיכואנליזה מבורכות בפעילות תיאורטית וקלינית עשירה מאד שמייצרת ידע רב אך עולים ספקות באשר לרלבנטיות של הידע המצטבר לצרכיו של המטופל המודרני. הפרדיגמה הטיפולית הפרוידיאנית שאפה: 1. לחשוף את האמת ולהביאה למודעות של המטופל. חשיפת האמת נעשתה בהקשר רגשי של תהליך ההעברה ודרך התבססות בעיקר על הטכניקה ההרמנויטית שפירשה את התהליכים הלא מודעים. כיום, בעידן הפוסטמודרני המטרה הפוזיטיביסטית של חשיפת האמת אינה נחשבת למטרה טיפולית כיון שהתפיסה של אמת עובדתית הפכה להיות בלתי רלבנטית לטיפול. הטיפול המודרני מנסה לעצב נאראטיב חדש למטופל, מסייע לו לכונן תחושת זהות אינדיבידואלית עשירה ואוטנטית יותר וכן להרחיב את יכולתו ליצור התנסויות שהוא חווה כמשמעותיות ובעלות ערך. 2. הפרדיגמה הפרוידיאנית התבססה על הידע של המטפל שסייע למטופל לפתח תובנות ול”הרפא” מפנטזיות של הילדות, חרדות אירציונליות, וקונפליקטים ליבידינליים לא מודעים. המטופל הפרוידיאני ציפה מהמטפל-הרופא להבריאו בעזרת התבונה, ההבנה וההסתגלות החברתית הנורמטיבית. כיום הסיטואציה הטיפולית האינטרסובייקטיבית מתייחסת לאמת וגם לידע כיחסיים ותלויי-הקשר. המטופל בן ימינו אינו זקוק להבריא ממחלת האי מודעות שלו אלא למשמעות אישית, לאינדיבידואציה ולחויות חיים אוטנטיות. השאיפה להסתגלות חברתית התחלפה בחשש מהתפתחות אישיות נורמטית או עצמי כוזב שמאופיינים בין היתר בהסתגלות-יתר לחברה.
מכאן מוצע שאם הפעולה המתבצעת בקליניקה המודרנית אינה ריפוי, אינה חשיפת האמת, אינה עידוד ההסתגלות לחברה, ואינה מתבססת בעיקר על הידע של המטפל מתבקשת הגדרה מחודשת לפסיכותרפיה ולפסיכואנליזה. בהרצאה מוצע כיוון התפתחות לפסיכואנליזה ולפסיכותרפיה שיגדיר אותן בצורה התואמת את צרכי המטופל המודרני ואת הפרקטיקה המתקיימת בקליניקות של ימינו. הצעה זו משתלבת בהנחות היסוד הקיימות בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה ומאפשרת פתיחות לדיסציפלינות אחרות ולחקירה מדעית שיטתית.

הרצאה ביום עיון של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה:

” כשהחוץ נכנס פנימה – המתחים הביטחוניים, הפערים הכלכליים והמורכבויות התרבותיות-חברתיות- כיצד הם משפיעים על המפגש הטיפולי” , כפר המכביה, 30.4.2010

בראשית דברי אני מבקש לברך את הועד החדש של  האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה ולהודות לחברי הוועד ובמיוחד לדניאלה כהן על  הזמנתי להרצות בפניכם ביום העיון בנושא שמעסיק אותי מאוד.

אפתח בסיפור אישי:
לאחר מלחמת יום כיפור הייתי סטודנט צעיר לפסיכולוגיה בראשית הדרך, בתהליך הלימודים במגמה הקלינית. גויסתי לשרות קבע בענף פסיכולוגיה במחלקת מדעי ההתנהגות בצה”ל.  שירתתי ברמת הגולן שבאותם ימים ספגה הפגזות יום-יומיות במלחמת התשה שנמשכה חדשים אחדים. במסגרת תפקידי נפגשתי עם הרבה מאוד חיילים ומפקדים ושוחחתי איתם על נושאים שונים. חלקם היו קשורים לתפקידי כמרכז נתונים הקשורים למוראל יחידתי וחלקם מאוד אישיים, על הגבול הטיפולי. יותר משאני תפסתי את עצמי ככזה, תפסו אותי החיילים והמפקדים כפסיכולוג שבא לדבר אתם על המצוקה הנפשית כתוצאה מהמצב. אני זוכר אירוע אחד שהטביע את חותמו עלי מאוד: ישבתי בצריח של טנק ולידי המפקד. בחוץ הפגזת תופת, והמפקד אמר לי: טוב שיש לי פסיכולוג כאן. אך אחד לא יודע עד כמה אני מפחד בהפגזה הזו. איזה מזל שאני יכול לדבר איתך על זה. ואני הקשבתי וחשבתי לעצמי: גם אני מפחד מאוד, אולי עוד יותר ממנו כי הוא מט”ק ומה אני? סתם פסיכולוג צעיר. הבאתי את הספור הזה להדרכה, והמדריך שלי אז- פסיכולוג מאוד בכיר ופסיכואנליטיקאי בהכשרתו אמר שאני מזדהה מאוד עם המפקד ובהזדהות זו פוגע ביכולתי לעזור לו. אמרתי לו אבל מה לעשות? אני מת מפחד יורים שם!! בין היתר עלי!!. הוא אמר- תראה זה לא משנה. אני לא מדבר על מה שקורה באמת, אלא על מה שקורה לך כשאתה מקשיב לו, מכיל אותו. הרגשתי מבולבל מאוד.

מבוא
העיסוק במושג תקווה ובמשמעותו להתמודדות עם מצבי משבר ומצוקה החל למעשה בסוף מלחמת העולם השנייה בעקבות דיווחים של ניצולים ששרדו האת אימת הזוועות של המלחמה (יעקובי, 1989; לוי, 2006). דיווחים אלה הובילו חוקרים וקלינאים לשאול כיצד במצבי אימה ובתנאים תת אנושיים, אנשים מצאו משמעות ולמעשה גילו רגשות חיוביים להתמודדות (פרנקל, 1985; Antonovsky, 1979;). בעקבות כך העניין המחקרי במושג גבר ובשנות החמישים והשישים התפרסמו מחקרים על רגשות חיוביים ומקומם בתהליך הצבת מטרות בחיים (Snyder, Irving, & Anderson 1991; Snyder, 2000). בהמשך, העיסוק במושג התפתח גם לתהליכים המתרחשים בחדר הטיפול בפסיכותרפיה פרטנית וקבוצתית (Babits, 2001, Bergin & Walsh 2005; Hoper, 2001; Frank, 1968; Mitshel, 1993). בתווך בלטה העמדה הדיכוטומית מצד אנשי מקצוע כלפי המושג, שהתבטאה בראיית המושג כחיובית ומקדמת תהליכי ריפוי והתמודדות, לצד ראייתה כשלילית על רקע הטענה שהיא מובילה למצבים רגרסיביים ובלתי אדפטיביים (Babits, 2001; Bergin & Walsh 2005; Boris, 1976; Meninnger, 1959; Mitchell, 1993).
מעיסוקי המתמשך בנושא התקווה הן ברמה המחקרית ובעיקר ברמה הקלינית, למדתי שהמושג תקווה התפתח מתהליכים פוליטיים וחברתיים הנוגעים באופן ישיר למושג טראומה
(הרמן, 1992 Antonovsky, 1979;) וכתוצאה ישירה מכך, הוא קשור למושג חוסן (hardiness)
(Kobasa, 1979). שני מרכיבים אלו, תקווה וחוסן, מתחדדים ומתגבשים באמצעות הטיפול הפסיכותרפויתי (לוי, 2006; לוי, 2008 Hobfoll et al, 2007;).
במאמר זה אתאר את התפתחות המושג תקווה עד לגיבושו למושג “תופעת התקווה”, תוך קשירת תהליך התפתחותו למושג טראומה. בהמשך אדגים את תפקידה הייחודי והמשמעותי של התקווה ותופעת התקווה, בהתמודדות עם תוצאות האירוע הטראומתי ואת הקשר ביניהם למושג חוסן.