מאמרים ופרקים מספרים- האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה מאמרים וספרים

אלו פוסטים מארכיון הנושא טיפול פסיכולוגי

התבוננות בתהליך הפסיכולוגי המלווה גבר הממתין ללידת צאצא

 מאת: שוש כרמל, M.S.W
פסיכותרפיסטית

תקציר
המאמר סוקר כמה מן המאפיינים של התהליך הפסיכולוגי שחווים גברים מודרניים, במעבר מיחיד לאב / הורה.
תהליך זה מקדים את ההסתגלות הנפשית הגברית לאחר הולדת התינוק – הוא נבדל ועומד בפני עצמו.

אני שמחה לקדם את פניכם הבוקר הזה בבואכם להשתתף ביום העיון בנושא “מגמות עכשוויות בטיפול בהפרעות אישיות קשות – בתווך שבין גישות קוגניטיביות-התנהגותיות לבין גישות דינמיות-פסיכואנליטיות”. זאת תחת קורת הגג של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה.
אני מברכת ומודה למרצים הנכבדים אשר נענו לפנייתנו ונאותו, לחלוק איתנו את הידע התאורטי והקליני שלהם: לגב’ ענת פרי פיאמנטה, למר עופר פלד, לדר’ יפעת כהן ולדר’ אילן דיאמנט.
אני רואה ביום עיון זה ממש “יום לימודים ארוך”, בו תפרש לפנינו מניפה עם 4 מודלים תיאורטיים, ויישומים טיפוליים בהפרעות אישיות קשות. יום המעניק הזדמנות לטעום ולהתרשם מהמגוון הקיים, מה שיאפשר אולי להתמקד בעתיד בלימוד מעמיק יותר של אחת מן הגישות. יש כאן ביטוי מיטבי לתפקידו של האיגוד לפסיכותרפיה להיות בית לגישות טיפוליות מגוונות.
אף שהמילה “קשות” בכותרת יום העיון היא שם תואר לקטגוריה דיאגנוסטית “הפרעות אישיות”, ולא מתייחסת לחווייה האנושית, בדברי המבוא שלי אני מעוניינת להעלות את השאלה “למי קשה?”
אנסה לטעון כי מעבר לטכניקות השונות, מאחדת את כל הגישות היא ההבנה כי טיפול בהפרעות אישיות מעורר אצל המטפל תגובות לא פשוטות, הקאונטרטרנספרנס הוא טעון ומורכב. או כפי שאומר גבארד (2000),
“patient with borderline personality tend to overwhelm the clinicians that treat them” והוא מעיר כי אנחנו זקוקים ביותר למודלים התיאורטיים, כשאנו נאבקים עם רגשות קאונטרטרנספרנסיאליים אינטנסיביים.
ההערה הזאת של גבארד יכולה לפחות להסביר לנו למה הגענו ליום העיון.
אז מה קורה לנו שם במפגש הטיפולי עם אדם בעל הפרעת אישיות?

מבוא
העיסוק במושג תקווה ובמשמעותו להתמודדות עם מצבי משבר ומצוקה החל למעשה בסוף מלחמת העולם השנייה בעקבות דיווחים של ניצולים ששרדו האת אימת הזוועות של המלחמה (יעקובי, 1989; לוי, 2006). דיווחים אלה הובילו חוקרים וקלינאים לשאול כיצד במצבי אימה ובתנאים תת אנושיים, אנשים מצאו משמעות ולמעשה גילו רגשות חיוביים להתמודדות (פרנקל, 1985; Antonovsky, 1979;). בעקבות כך העניין המחקרי במושג גבר ובשנות החמישים והשישים התפרסמו מחקרים על רגשות חיוביים ומקומם בתהליך הצבת מטרות בחיים (Snyder, Irving, & Anderson 1991; Snyder, 2000). בהמשך, העיסוק במושג התפתח גם לתהליכים המתרחשים בחדר הטיפול בפסיכותרפיה פרטנית וקבוצתית (Babits, 2001, Bergin & Walsh 2005; Hoper, 2001; Frank, 1968; Mitshel, 1993). בתווך בלטה העמדה הדיכוטומית מצד אנשי מקצוע כלפי המושג, שהתבטאה בראיית המושג כחיובית ומקדמת תהליכי ריפוי והתמודדות, לצד ראייתה כשלילית על רקע הטענה שהיא מובילה למצבים רגרסיביים ובלתי אדפטיביים (Babits, 2001; Bergin & Walsh 2005; Boris, 1976; Meninnger, 1959; Mitchell, 1993).
מעיסוקי המתמשך בנושא התקווה הן ברמה המחקרית ובעיקר ברמה הקלינית, למדתי שהמושג תקווה התפתח מתהליכים פוליטיים וחברתיים הנוגעים באופן ישיר למושג טראומה
(הרמן, 1992 Antonovsky, 1979;) וכתוצאה ישירה מכך, הוא קשור למושג חוסן (hardiness)
(Kobasa, 1979). שני מרכיבים אלו, תקווה וחוסן, מתחדדים ומתגבשים באמצעות הטיפול הפסיכותרפויתי (לוי, 2006; לוי, 2008 Hobfoll et al, 2007;).
במאמר זה אתאר את התפתחות המושג תקווה עד לגיבושו למושג “תופעת התקווה”, תוך קשירת תהליך התפתחותו למושג טראומה. בהמשך אדגים את תפקידה הייחודי והמשמעותי של התקווה ותופעת התקווה, בהתמודדות עם תוצאות האירוע הטראומתי ואת הקשר ביניהם למושג חוסן.

הרצאה ביום עיון של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה

בנושא “להיות מטפל – צמיחה והתהוות” על סוגיות בהתהוותו ובהתפתחותו של המטפל.
11 בנובמבר 2008

הדרכה פסיכודינמית : צמצום או העצמת מודרכים

פרופ’ חנוך ירושלמי

אנשי מקצוע חדשים בתחום בריאות הנפש המבקשים להתמחות בגישה הפסיכודינמית מזמנים לעצמם דרך ארוכה ביותר, שבה יתפשו במידה רבה על ידי אחרים ועל ידי עצמם כמשוללי ידע מספיק, הבנה ויכולת טיפולית אמיתית. אנשי מקצוע בכירים וותיקים יצפו מהם להמתין זמן רב בטרם יוכלו להשמיע את קולם (במובן מטאפורי) בבמות ציבוריות ומקצועיות, ואף הם יאמצו ציפיות אלה מעצמם. אני מבקש בהרצאה זו לבחון את השאלה כיצד נוצרת מערכת ציפיות כזו לגבי מיומנויותיהם ויכולותיהם של אלה החדשים יחסית בתחום הטיפול הפסיכו דינמי.

מודל ההנחיה המוצג במאמר הנו מודל יישומי פרקטי-דינמי להנחיית תוכן-תהליך המדגיש את כוחו של התהליך הקבוצתי ככלי מקדם למידה, ונולד מהצורך שזיהינו ב’שטח’, בקרב סטודנטים הלומדים הנחיית קבוצות בתוכניות הכשרה שונות, בהן אנו מלמדות ובקרב מנחים בפועל שאנו פוגשות בהדרכות אישיות או קבוצתיות, המבקשים להכיר יותר את “טבעה של הקבוצה” לשכלול מיומנויות הובלת קבוצה להשגת מטרותיה.
המודל מתבסס על דרך ההנחיה שלנו, שהתגבשה במהלך השנים, יחד ולחוד, מתוך הניסיון המקצועי המצטבר בהנחיית קבוצות וחיפוש אחר הבניה תיאורטית לדרך הולמת להנחיה מאפשרת ומיטיבה.
המודל אקלקטי מבחינה תיאורטית, בהתבססו על תיאוריות שונות ומשלימות מתחום התוכן של הנחיית קבוצות – עקרונות ורעיונות מרכזיים מתיאוריות התפתחות הקבוצה בשלבים, תיאוריות המתייחסות לקבוצה כמשחזרת יחסים ודפוסים שהופנמו במשפחה הגרעינית, ותיאוריות המתייחסות לקבוצה כישות.

מן האֵין לאַיִן – בין שומקום לכלמקום – סיפור בלי גבולות: מחשבות על הטיפול באישיות גבולית מנקודת מבטה של פסיכולוגיית העצמי.

( קטעים מתוך הרצאה שניתנה ביום העיון על הפרעות אישיות קשות – של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה).
הפרעת אישיות, התופעה בה אנו עתידים לעסוק היום, היא קטגוריה אבחונית-נוזולוגית, שהפציעה לעולם אי שם באמצע המאה הקודמת. ראשיתה, בעדויות שהולכות ונערמות, בתחילת- אמצע המאה ה-20, המצביעות על קיומם של מטופלים קשים, אשר פונים לעזרה, כשבפיהם תלונות כמו- תחושות ריקנות והעדר שמחה כרוניים, קשיי הסתגלות, היפוכונדריה, בעיות תפקוד – הכוללות התנהגויות פרברטיות, התמכרות, אלימות, ועוד. מעבר לעובדה, שתלונותיהם של מטופלים אלו לא תאמו את הסימפטומטולוגיה הנוירוטית הקלאסית, ניסיונות לפרש את התנהלותם בכלים הטיפוליים המוכרים והמקובלים אז, נענו בתגובות זעם קיצוניות, אקטינג אאוט, וקושי רב לשמור על הסטינג הטיפולי. גם הטרנספרנס שפיתחו מטופלים אלה, דמה יותר במאפייניו לטרנספרנס פסיכוטי, מאשר לנוירוטי. לא ניתן היה אפוא, לסווג אותם לקטגוריה של נוירוטים, אך מאידך, הם גם לא היו פסיכוטים לחלוטין. השאלה שהדהדה בין כותלי חדרי הטיפול, היתה, האם מטופלים אלה הינם ברי טיפול. תגובתם החריגה, והבלתי צפויה לטיפול, חייבה שידוד מערכות, וחשיבה מחדש על מהות הטיפול, ואף מעבר לכך – על מהות האדם.
מתוך הדיון הענף והפורה שאפיין את השיח הפסיכואנליטי של המאה הקודמת, צמח מודל מבני, שמנסחו הברור ביותר היה אוטו קרנברג, אשר סיווג מטופלים לאחת משלוש רמות ארגון אישיותי – רמת הארגון הנוירוטית, הגבולית, והפסיכוטית. החלוקה לרמות הארגון השונות נבחנה על פי מספר פרמטרים : בוחן המציאות, אופי ההגנות, מידת האינטגרציה של הזהות, רמת ההתפתחות של הסופר אגו, והיכולת לווסת דחפים. הקטגוריה שקרנברג כינה – רמת ארגון אישיות גבולית – אופיינה בפנומנולוגיה של תפיסת מציאות לא עקבית, הנעה בין קצוות של שחור ולבן ומושפעת מאד מהשלכות; הגנות פרימיטיביות כמו: אידאליזציה, הזדהות השלכתית, אומניפוטנציה ודה וליואציה; זהות אישית דפוזית, עם מבנה אגו חלש, וקשיים ניכרים בוויסות הדחפים. קרנברג הציע מסגרת-על מושגית, מעין סל שלתוכו קובצו הפרעות אישיות כגון: האישיות הפרנואידית, הסכיזואידית, הנרקיסיסטית, הנמנעת, ועוד.

הרצאה שניתנה ביום העיון “התסביך האדיפאלי: הדרמה וביטוייה בעולם הפנימי, במציאות ובסיטואציה הטיפולית” , מטעם האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, 27/5/07 .
בהרצאה זו ברצוני להתמקד בנסיבות שהתעוררו בהדרכה וגייסו אצלי ואצל מודרכי את ההזדקקות לשימוש בתובנות הקשורות לדרמות האדיפאליות. הצורך להשתמש בתובנות אדיפאליות עלה בטיפול בילדים, בעיקר בתחילת גיל ההתבגרות (אפילו גיל 9), ובאופן מובהק – בטיפול במתבגרים, כדי ללוות באופן הולם את המצוקות והתביעות שאתן התמודדו. בטיפול במבוגרים עלה צורך זה בעקבות חוסר תרגול בהתייחסות לתימות אדיפאליות מצד המטפלים. רלבנטיות הסוגיות האדיפאליות התעוררה, בין השאר, בעקבות הנטייה להימנעות מנושאים מיניים והנטייה לפצל בין מיניות ופריון בדיונים הקליניים הרווחים.
לפיכך אציג בהרצאה זו סוגיות אדיפאליות שהתעוררו בהדרכה על עבודה טיפולית עם 3 מטופלים בגילאים שונים – ילדה, נער וגבר צעיר – ואילו לבטים ופתרונות עלו בהדרכה.
אני מודה לכל אלה שהוסיפו לי ידע ותובנות המשמשים אותי גם בהרצאה זו.

ד”ר ניצה ירום, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, מחברת הספרים בנושאי ההיסטריה והעשייה הפסיכואנליטית: Body, Blood and Sexuality (1992), הגוף מדבר (2001), ההיסטרי שבי, ההיסטרי שבינינו (2003), פסיכואנליזה בנפשנו (2004) Matrix of Hysteria (2005 )

תקציר ההרצאה מהכנס האחרון של IARPP
מאת: יורי סלע
מטפלים ופסיכואנליטיקאים רבים מתמודדים עם שאלת הרלבנטיות של עמדותיהם הרוחניות למעשה הטיפולי. שאלה זאת מתחדדת במיוחד בגישות טיפוליות בהן יש הכרה ביסודות אינטר-סובייקטיביים והתיחסותיים, ולובשת נופך מיוחד סביב תכנים קיומיים בהם השדה הרוחני-פילוסופי הוא מהותי. ההרצאה הנוכחית עוסקת בצורה בה נעשה שימוש בתמות מתוך הבודהיזם והזן בודהיזם במספר טיפולים עם מרכיבים התיחסותיים סביב נושאי טראומה ומוות במציאות הישראלית. בגרסתה העברית היא נקראת : “טראומה ומוות – היבטים התיחסותיים של ישראלי ההולך בדרך”.