על הספר (הוצאת כרמל. 2012)
זוהי אוטוביוגרפיה של משפחה אחת, על רקע של חיים בקבוץ דתי בשנות הארבעים-חמשים של המאה שעברה. על הורים חלוצים נלהבים, פליטי גרמניה. זה ספור על אנשים שכשלו כהורים, על היחסים הסבוכים בינם לבין הוריהם, והספור המשפחתי המסועף בגרמניה, שכל אחד מהם נשא איתו. זה ספור על אם שנאבקה להגשמת עצמה ואב שקרס, שמבלי דעת היו דף בספור החלוציות, על חזונה ושברונה. זה ספור חניכה כאוב של ילדה-נערה בחמש עשרה שנים ראשונות בקבוץ בקצה עמק בית שאן, על התפרקות המשפחה, ועל שנות ההתבגרות המסוכסכות אחרי היציאה מהקבוץ. כשהמבט החקרני שלה, מאפשר לה להבין סוף סוף מה שבאמת ארע. הפרק האחרון הוא תאור יחסים חדשים שמתפתחים בינה להוריה המזדקנים, שפותחים את סגור לבם בהיותם על סף המעבר האחרון. הטקסט משולב בחלומות וקטעי יומנים, צילומים
ורישומים, וכן קטעי יומן של האם שהתגלו לאחר מותה.
ספרה של רות נצר מצטרף הצטרפות של כבוד לספרים המעמידים במרכזם את מערכת היחסים הטעונה, המשמעותית, וחובקת-הכל שבין בת לאביה ולאמה. מתוך אמפטיה וקרבת נפש שאינם מסתירים טינות ישנות, וקונפליקטים הממשיכים לרדוף לאחר מותם של ההורים, היא משרטטת ביד אמן את דמויותיהם של שני האנשים שהטביעו חותם בל ימחה על חייה. זה ספר שיהיה חשוב לרבים. קראתי אותו מתוך התרוממות רוח וקרבת נפש. (חיים באר)
אחד מקוראי הספר בהיותו עדיין בכתובים היה המורה שלי לספרות בנעורי בקבוץ, יצחק מאיר, שמאז שעזבנו את הקבוץ, בהיותי בת חמש עשרה, לא ראיתיו. פרק מהספר שפורסם לפני שנתיים בכתב העת ‘גג’ של איגוד הסופרים הגיע אליו. באותו פרק כתבתי גם על המורה לספרות:
“והיה המורה לספרות, יצחק מאיר, פליט שואה, בן עשרים לערך, דק גו, שחרחר, שונה וזר. היו בו פאתוס, מלודרמטיות ורגישות למוסיקה הפנימית של השירה. הילדים אמרו שהוא מאוהב בי. עדיין אני שומעת אותו קורא לפני הכיתה המהופנטת, בהברה אשכנזית, מתוך פואמת הקינה הגדולה על הפרעות ביהודי אשכנז, שכתב טשרניחובסקי – ‘ברוך ממגנצא’:
‘פה הקברים / פה גם קברך / לפני שלשת ימים / פה נאספו ויטמנו / כל זבחי הדמים…’
היה זה הרגע הנדיר של ההחתמה – חץ קופידון השירה פגע בי – השירה שלחה את שרשיה למעמקַי”
יצחר מאיר כתב אלי, ואז שלחתי לו פרק נוסף, והוא, שנהיה בינתיים גם לאיש חנוך, שגריר, סופר ועתונאי, שוב היה המורה לספרות והעיר לי הערות חשובות שסייעו לי להיטיב את הכתיבה. הנה חלק מתגובתו לאותו פרק:
קראתי בפרק בעניין רב. הזיכרונות שאת מעלה חשובים לך מאוד. אין זאת הערת סתם. הרי לא שוחחנו על כך. ספרך אומר זאת. מעלה גדולה היא. את כותבת על מה שעיצב את חייך מבלי שאת אומרת כן. כך ראוי. הדרמה של ילדות בקיבוץ בו אין לא סבים ולא סבתות וההורים הם הדור המסמן את הראשית היא דרמה העלולה להזדייף. את מצליחה להינצל מכך. את מאופקת. אין הצהרות בכתיבתך. היא צנועה. היא לא צועקת. היא לא אידיאולוגית. היא נוטה לראות את החיים ככדאיים יותר אם מביטים בהם בעיניים האוהבות את הלירי המסתתר באפי. אפשר לכתוב את ספורה של טירת צבי כסיפור אפי. זה לא היה מתאים לך. מצאת את הפרחים, בשמם, את הדשא, את רגע החסד של ההצצה לחדר השבת של הורייך. אפילו ערבים שמקיפים את הקיבוץ אינם מצויירים בצבעי עוינות. הם מקיפים את ביתכם בטבעת של אש, והערבים האלה הם יותר חלק מן החיים כמות שהם מאשר אויבים.
הספור על החמור ההולך מעצמו לאן שהוא הולך מאצל פעמון האזעקה ראוי לפיתוח נוסף. זאת תמונה נפלאה. יש בה הבטחה שלא מוצתה. אני חושש כי בעצמך לא ירדת לסוף הפוטנציאל הספרותי הטמון בשורות המעטות המוקדשות לו, כי את זוכרת. לזכור זה לא מספיק. צריך לזכור כל מה ששווה זכירה פעמיים, פעם כדי לדעת מה אירע, ופעם נוספת כדי למצוא במה שאירע משמעות שהייתה נעלמת אילו הדבר לא אירע. זה קשה למי שזוכר. זה קל יותר למי ששומע מה חברו זוכר.
זכיתי אני כי הייתי לשורה קטנה בסיפורך. אין לך מושג כמה ריגשה אותי. כשאני אומר “זכיתי” איני כותב קלישאה. מה הוא חלקי ומה עמלי כמורה לספרות יותר מאשר להיזכר על ידי משוררת אחר שנים הרבה לא כמי שהורה, אלא כמי שהיה לו כח לפרש שיר בקולו? עם זאת, האמיני לי, זה אומר הרבה יותר עלייך מאשר עלי. לעצם העניין, הנה חברו בכמה שירטוטי קולמוס, האש, והשריפה, הפעמון הקורא לארוחה והפעמון המטריף מן הצריחים. נפלא מאוד.
וגם כתב את דבריו לעטיפת הספר, שמפאת אורכם לא יכולתי להביאם בעטיפת הספר במלואם. והנה הם:
לו יכולתי הייתי קורא לספר האמיץ הזה של הסופרת והמשוררת רות נצר “על שפת הים הזה”. היא כותבת את האוטוביוגרפיה של האוטוביוגרפיה שלה. את סיפור החיים שמאחורי סיפור חייה. היא הולכת כביכול יחפה על שפתו של ים זיכרונותיה הפולט אל החוף, כך היא כותבת “צדפות, אבנים מגולפות במים, שברי זכוכית שהועמו, רמזים על אוניות טרופות” וזהירה זהירה, בעין בוחנת, בסבלנות אין קץ היא נכנסת במלבושיה לים, צוללת בו , באה בגשרי האוניות הטרופות ובחדריהן, ועולה, אמודאית מספרת, לכתוב את הסיפור המופלא של בת העמק הלוהט בחמת בית שאן שבאה לעולם באורח שאיש לא היה מאמין לו, במצע של שברי אותן אוניות שנתגלו לה.
הספר מטעה. קולמוסו רץ בין שבילי הקיבוץ, הולך אצל מעין נסתר, שרות נצר קוראת לו “חיק טבע סודי”, כאילו מרחמו של אותו מעיין הגיחה לעולם, אבל, כפי שהמשוררת שבה ומתוודה, קן האהבה הירוק עד הזה, איננו אלא פרפר סתרים של זיכרון. הקיבוץ הוא זירת קרב, בין האידיאלים התובעים את כל האדם לבין האדם התובע מכל האידיאלים את עצמו ואין קיום אלא “או לוותר על הקיבוץ או לוותר על עצמך”. בת העמק לא נולדה בעמק אלא לכאורה. היא נולדה במקום בו נולדו הוריה וזקניה תחת השמים האפורים של דרזדן וקלומיי. הים פולט אל המעיין הנסתר המפרנס את הירדן שברים של חיים שנסדקו שם. אמה של רות נקרעה מעל אביה בהיותה בת חמש עשרה. תמונתו הייתה למראשות מיטתה שבעים שנה. “שבעים שנה היא המציאה אותו. דמותו צמחה מן הקיר”. האב, באדמת הבזלת השחורה של בית שאן הוזה חזיונות נבואיים בינו לבין עצמו. האם מסתירה. הקבוץ מתכחש. בעמק רק היא רואה את האוניה האיומה שנשברת. היא אינה מפחדת לחשוף את המראות. הן שלה. הן נשארות פרטיות. הן כתובות ביד אמן היודע לכבד את צינעת הפרט שלו כשהוא חולק את מראות הצנעה עם הקורא. הקורא יעשה את הספר, את עצמו, בתוך הספר הפרטי המרתק הזה.
הגיבורה הגדולה של הספרות הזאת היא הבדידות, הנכנסת אל תוך שבלולה שלה מוקפת צוותא וחברה וכלל-קיבוץ, מופשט של חזון חותר להיות חזון שהוגשם, ומשאיר מאחור את החולמים שמקיצים לדעת כי הם לעולם לא הגיעו. “משהו חי בי מבלי דעת את הבדידות שלהם” כותבת רות על הוריה שלה. היא שואלת מעימנו לעלות גם אנחנו על הסיפון הזה בו נמצא גם אנחנו את הביוגרפיה האישית שלנו.
יצחק מאיר לא כתב שם מה שאמר לי בשיחה ביננו, שהספר הזה ממשיך להיות פצע פתוח.
זה נכון, אמרתי, אבל הספר הזה הוא גם המרפא לפצע.
רות נצר היא פסיכולוגית קלינית, אנליטיקאית יונגיאנית ומדריכה בכירה. מלמדת בבתי הספר לפסיכוטרפיה יונגיאנית במכללת סמינר הקבוצים, מכללת אורנים, ואוניברסיטת בר-אילן ובהכשרות של הקבוצות היונגיאניות בארץ. אמנית, חוקרת ספרות ומשוררת.
פרסמה תשעה ספרי שירה, עליהם זכתה בארבעה פרסים ספרותיים.
וארבעה ספרי עיון:
מסע אל העצמי – אלכימית הנפש – סמלים ומיתוסים. מודן. 2004.
השוטה הקוסם והקיסרית – קלפי הטארוט במעגל החיים ובתרפיה. מודן. 2008.
השלם ושברו – מסות על ספרות ושירה ממבט פסיכולוגיית המעמקים של יונג. כרמל. 2009.
מסע הגבור – מסע התהוות הנפש במעגל החיים ובתרפיה. מודן. 2011.
וכן מאמרים רבים בתחומי התפר של פסיכולוגיה, מיתולוגיה, ספרות, שירה, אמנות, יהדות, וקולנוע.
האתר: www.ruthnetzer.com
את הספר ניתן להשיג בחנויות הספרים, באתרי ספרים, ובאתר של הוצאת כרמל. www.carmelph.co.il/
ניתן להשיג את הספר ישירות מהמחברת במחיר מוזל.
09-7429852. netzerr@bezeqint.net.