אני שמחה לקדם את פניכם הבוקר הזה בבואכם להשתתף ביום העיון בנושא “מגמות עכשוויות בטיפול בהפרעות אישיות קשות – בתווך שבין גישות קוגניטיביות-התנהגותיות לבין גישות דינמיות-פסיכואנליטיות”. זאת תחת קורת הגג של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה.
אני מברכת ומודה למרצים הנכבדים אשר נענו לפנייתנו ונאותו, לחלוק איתנו את הידע התאורטי והקליני שלהם: לגב’ ענת פרי פיאמנטה, למר עופר פלד, לדר’ יפעת כהן ולדר’ אילן דיאמנט.
אני רואה ביום עיון זה ממש “יום לימודים ארוך”, בו תפרש לפנינו מניפה עם 4 מודלים תיאורטיים, ויישומים טיפוליים בהפרעות אישיות קשות. יום המעניק הזדמנות לטעום ולהתרשם מהמגוון הקיים, מה שיאפשר אולי להתמקד בעתיד בלימוד מעמיק יותר של אחת מן הגישות. יש כאן ביטוי מיטבי לתפקידו של האיגוד לפסיכותרפיה להיות בית לגישות טיפוליות מגוונות.
אף שהמילה “קשות” בכותרת יום העיון היא שם תואר לקטגוריה דיאגנוסטית “הפרעות אישיות”, ולא מתייחסת לחווייה האנושית, בדברי המבוא שלי אני מעוניינת להעלות את השאלה “למי קשה?”
אנסה לטעון כי מעבר לטכניקות השונות, מאחדת את כל הגישות היא ההבנה כי טיפול בהפרעות אישיות מעורר אצל המטפל תגובות לא פשוטות, הקאונטרטרנספרנס הוא טעון ומורכב. או כפי שאומר גבארד (2000),
“patient with borderline personality tend to overwhelm the clinicians that treat them” והוא מעיר כי אנחנו זקוקים ביותר למודלים התיאורטיים, כשאנו נאבקים עם רגשות קאונטרטרנספרנסיאליים אינטנסיביים.
ההערה הזאת של גבארד יכולה לפחות להסביר לנו למה הגענו ליום העיון.
אז מה קורה לנו שם במפגש הטיפולי עם אדם בעל הפרעת אישיות?